בגוב העריות

חציתי ישראל צפונה, ואז ימינה, ואז הגעתי לאמ-אמא-של-הפחם, או בדיאלקט המקומי, אום-אל-פחם.

הרמזור זרח לו בצבע השלישי מלמטה, ואני מצאתי את דקת העמידה לדבר מאוד מרגיע אחרי מהירות של תרי"ג קמ"ש באח"ב באספלטון החציוני.

לקח לי שניה לראות שעל חוף המובמנט איילנד שמשמאל עובד לו אחד מילדיה הרכים של mama coal. כל כך קטן שהוא היה עובר זקוף מתחת לקצהו של גבעול דשא. כל כך צעיר שנראה שהוא נולד אחרי שאיל ברקוביץ פרש לפרשנות. והוא עובד. rush hours.

משירי הבן העובד.

נראה כאילו אלמודובר שם אותו שם, מאחורי כל תינוק עצמאי עוסק-מורשה-צומת עומדת אמא אלמודוברית עסיסית בגופה ובקללותיה.

קוקו-רוקו-קו........ איי-איי-איי-איי-אייי....

אני מדבר אליה.

אבל מאמא קואל נותרת ללא קול.

יש תמונות שכאשר המצלמה הכי דיגיטלית כבר תשכח, הראש האנלוגי שלי עוד יזכור.

יזכור עם ישראל את היד העובד והלא לומד, שגר באי תנועה עם 4 כיווני נסיעה וחי חודש על הכסף שדרך ארץ הייווייז שודדת ממני על הנסיעה אליו.

israel, a land of high ways and low life.