בגוב העריות

בהזדמנות!!! חייב להימכר!!!

ג'יפ טוארג 2006, כל התוספות,
כמו חדש (אחרי תאונה קלה),
יד ראשונה,
מעו"ד.

ההופעה של דיויד אלן אתמול היתה שומדבר פחות ממבריקה.
רב מג קשיש במחלצות של ליצן ימי הולדת הלקוח ישר מסיפורי ילדים מאויירים של המאה ה-12, עם גיטרת hohner שנראתה כמו טיל מהמאה ה-22.

בתור אחד שעוד קנה את התקליט תוצרת חוץ של banana moon, עם דיויד אלן ורוברט ווייאט, עוד כשהיה כתוב עליו "זהירות צבע טרי", זה היה תענוג צרוף לסגור מעגל ולהוסיף אותו לרשימת ההופעות שלי.

לפני שהוא שר את השיר Bullshit and Be (בגלגלצית מדוברת: "צואת שוורים ודבורה"), הוא סיפר שהוא היה מיודד עם החברה של בוב דילן, והיא אמרה לו פעם: Why don't you shut the fuck up, and be?.

הימים, קרוב לודאי, היו ימי מהרישי, ו"להיות" במקום "לעשות" היה אז הקרוקס של הנפש, רק תגיד באיזה צבע אתה רוצה את תובנת הפלסטיק שלך.

לא קיבלתי את עצתה, הוא אמר, והתחיל לשיר את Bullshit and Be, השיר שנכתב בתור תשובה לחברה של דילן.

האמת? נראה לי שגם דילן לא הקשיב לה יותר מידי. היי דילנ'ס-גירלפרנד, גם לי יש עיצה בשבילך: תהיי יפה ותשתקי.

לב העיר שאין לה לב. עשרים מטר מרחוב אלנבי, רחוב על שם גנרל בריטי כל כך מפואר שדרים בו אנשים כל כך עלובים, הדבר היחידי שהם מבינים בכלכלה זה איך לתרגם את מומיהם למטבעות. קח מום, תן כסף. מאה מטרים משם, ברחוב שינקין, אצל היז רויאל היינס המחוררמקעקע שמול הגינה, אנשים עושים דבר בדיוק הפוך. באים שלמים ויוצאים מחוררים, self mutilation. קח כסף, תן מום.

בתווך בין אלה לאלה, אני עושה עסקה קצת אחרת. על הספה, 3 פעמים בשבוע, שוכב. אני שוכב ועושה שם אהבה עם אנה ועם ליזה. ויש גם איש יושב מאחורי איש שוכב. או אולי רק קול. קח כסף, תן לי אותי.

מספר לו על משהו מאותו בוקר, הפעם ה-4402482255588, גיב אור טייק 69, בה במקום לעשות את מה שתכננתי, עשיתי מיליון דברים אחרים, או לא עשיתי כלום, אותו דבר, אבל לא עשיתי את מה שתכננתי. גנום התוכניות שוב בא ושיבש, דפק, חירב לי.

הוא אומר שזה כמו המזווה של ניצולי השואה. 60 שנים כבר עברו משקופית הסיום של הסרט, אבל הם עדיין חיים את הסרט. מזווה מלא בקופסאות שימורים, "על כל צרה שלא תבוא". כל הזמן בסטנד ביי לאיזו קטסטרופה שבטח תבוא היום, או מחר, ואם לא מחר, ואם לא מחר, אז מוחרות-י-י-ם. ועל הרכבות הישנות שוב יטעינו יהודים מזי רעב.

הם כבר אחרי, השואה לא תחזור, קופסאות השימורים כבר פג תוקף משנת תרפפ"ו, אבל הם ממשיכים בחיים שלהם שחוחים לעד, תמיד כפופים תחת כובד המזווה. בלי, אי אפשר.

ככה אני, חלק מהדפיקויות שכבר טיפלתי בהן, אני עדיין סוחב איתי במין מזווה רגשי כזה, מוכן לקטסטרופה שכבר לא באמת תבוא, הבעיות האמיתיות כבר מאחורי וזה עכשיו רק ההדהוד שלהן, הזכרון, שעוד עושה לי מג'ימיקס מסדר היום.

בסה"כ, תקופה מעולה, יש לי תוכניות גדושות מכל טוב. ותשוקה לממש אותן. אני הולך לפנות את המזווה, לעשות להן מקום.

"משה קצב,
איש נקי מכל רבב".

מילים: משה קצב.
לחן: קצב משה.


האיש צודק.
הוא אכן נקי מאוד, מבהיק ממש,
מטופח למשעי,
ציפורניים גזוזות,
לא תמצאו צהוב באוזן,
מדיף ניחוחות אפטר שייב משובח.
קיצר, הוא ממש נקי.

אלה רק המתלוננות שהלכו עם כתמי זרע וג'יפה בנפש.

היום, 11 בבוקר. ריצות וסידורים, האוטו בחניון ואני עם רשימה צפופה של סידורים באיזור. אני לא המתרוצץ היחיד. כולם בסביבה נראים כמו חיקוי לא רע בכלל של רחוב 34 פינת ברודווי בשעה 13:00. נעים במהירות כזו שאפילו שחקן גולד דיגר מקצועי לא היה מצליח לתפוס אותם.

אני קולט נכה בכסא גלגלים מתביית עלי. מפגש עיניים בעיניים. הוא שם לב ששמתי לב. תרתי משמע. שמתי לב. "אתה יכול אולי לקנות לי נסטי לימון?", הוא שואל אותי, מצביע על המינימרקט שבפתחו הוא יושב ונותן לי מטבע של 5 שקלים. "ברצון".

גאה בעצמי, שכולם עברו לידו ורק אני זוכה לקנות לו נסטי לימון. יש רק מדרגה אחת בין המדרכה לרצפת המינימרקט, אבל כנראה שלאיש בכסא גלגלים זה מדרגה אחת יותר מידי. בוחר את הנסטי לימון הכי קר במקרר, מגיע לקופות. מושיט לה אוטומטית של מטבע ה-5 שקלים שנתן לי. הראש עובד על הסידורים הבאים. תחילה אני שם לב ששום דבר פיסי לא קורה. הקופאי לא זזה. רק אחר כך האוזניים שלי קולטות אותה כשהיא אומרת בפעם השניה "6 וחצי". "כמה???" "6 וחצי".

יוצא אליו, הוא מטר ממני על המדרכה. "עוד שקל וחצי. היא אומרת שזה עולה 6 וחצי". הוא מושיט את היד לקבל את הכסף חזרה. "אתה לא רוצה?" אני שואל. "מה פתאום". חד וחלק.

הרגשתי קצת אידיוט, קצת עם טענות כלפיו ובעיקר בנאדם. הלכתי לדרכי.

בלב, אמרתי לו "איש, אתה הרי יושב שם בטח כל הזמן. ויודע שזה עולה 6 וחצי. אם מה שאתה מחפש זה מישהו שייתן לך שקל וחצי, אז בכיף, רק תגיד. קח את כל הנסטי לימון עלי. אבל למה לשגע אותי בכל הסיבוב הזה רק כדי שאני אגלה בסוף שאתה מין אדם משונה כזה, שלא החליט אם הוא נכה שמבקש עזרה, או קבצן שמבקש כסף, אבל מתעקש לשתות דוקא פאקינג נסטי לימון".
מצד שני, מה אני בא בטענות, אפילו הגיוניות, לאדם בכסא גלגלים? רק שיהיה לו לבריאות.

הוא גמר בלי נסטי לימון ואני גמרתי עם טעם חמוץ.

Nasty Nestea.

המסיבות של סוזי היו הכי נוצצות. הן התקיימו כל שבוע בערך, וכמעט תמיד גם בחגים ומועדים. לא היה לך אירוע שהיה קטן מידי, באנאלי מידי או שגרתי מידי מכדי שיזכה למסיבה לכבודו. כך, אפילו אירועים שכיחים שבארצות תרבותיות לא היו זוכים ליותר מהנהון עצל, כמו אליפות נוספת של קבוצת הכדורסל "החלמונים" עם המנהל הזעף-עד, זכו אף הם למסיבות לכבודם. המצב הגיע עד כדי כך שאפילו העובדה הסתמית שהגיע עוד יום שישי, אירוע שחוזר על עצמו 52 פעמים בשנה הגיונית, היתה סיבה למסיבה.

המסיבות של סוזי היו לשם דבר בנאדולינה.

הן נערכו במקום הסודי ההוא, במערה החשמלית שמעבר לערי החושך, ורק יודעי ח"ן ידעו כיצד למצוא את המקום ולהכנס בשעריו. הדרך היתה ארוכה ומפותלת. צריך היה לעבור את הריה של מאצ'ו-פיצ'ו ואז לאחר העיקול לקחת את הפניה לשביל העפר הבוצי המוביל להרי הסאדו-מאזו. היה צריך לבוא בגלימת היעלמות ואז להקליד בכניסה את הדרס קוד של אותו לילה. אלו שידעו את הדרס קוד היו קורבן לעינויים, ולא פצו פה. גם בפנים לא תמו העינויים. השטיח העבה במסדרון הארוך בלע את צעדי המגפיים המחודדים, מחק את נקישות עקבי הסטילטו. רק מעט מהצעקות שבחדרים הצליחו לחמוק למסדרונות. בפנים, בחדרים, היתה זו לרגעים רומי, לרגעים סדום ולרגעים טולדו. מכשפות הועלו על המוקד לקול מצהלות ההמונים.

כל פעם מחדש ניתן היה לראות את מיס הוט פות כשהיא עומדת על שש ואנשים שבעליל לא היו הוריה לא חוסכים ממנה את שבטם, שבט מכים גם יחד. כל פעם מחדש היה משהו מתריס במראה של ילדה עירומה שהדבר היחיד שעוטף אותה הוא מבטים של זרים מתגודדים בפתחים ובחלונות ההצצה, ילדה שמאלפים את אחוריה ועגבותיה באותה אכזריות שניתן היה למצוא רק בקרקסים מונגוליים, ויחד עם זאת פניה זורחים כאילו עושים לה מסיבת יומולדת עם בלונים, פיצה ושירה וילנסקי ורטוב לה מאוד בפות.

בצד, במקום הקבוע, ישב פול אוסטר וכתב את המצאת הגדידות.

שיר #1
=======

נייר / שמעון אדף

כל כך בוהה,
כל כך על המיטה,
וכל כך כל כך בחצי הלילה.
עד שבעד חושך קשה כמו נשיכה
לא מוצא אותי איש עכשיו אומר הצל אותי
מן השכיבה ער מוטה אל
המעשים האפלים של השעות.
תחת חזה הרקיעים המצטנן, תחת ריאות מצולקות ציפרים,
באוויר הלא נשים הזה,
הבשר בן אלמוות
הרוח כבר טיוטה למשהו אחר.
איך לאמר,
נמחית והולכת.
נייר.

שיר #2
======

קשה בלילה בלי אדם / אברהם חלפי

קשה בלילה בלי אדם,
לא טוב ביום עם אנשים.
עולים לזרע בעתם
כוכבי לילות,
אורות קלושים.

והרחובות בעיר כתהום.
בלילה עצב מגושם.
קשה עם אנשים ביום,
בלילה
אין בהם אשם.


והחידה: איפה עוד מופיעים שני שירים אלו ביחד, חוץ מאשר כאן?

זו היתה עוד אחת מהקניות הגדולות האלה, של הצטיידות לטיול. ועדת החיילאמיצשווייק בקושי התחילה את דיוניה, אבל אני לא מאלה שמחכים למסקנות. את שלי כבר הסקתי: אותי לא יתפסו עם ימ"חים ריקים. יצאתי מבית נחוש בדעתי לעשות חאג' ולעלות לרגל למגה.

לא אשקר. כל פעם אני נהנה מחדש להתקל באיש הזה בכניסה לחניון שמתעניין בתא המטען שלי כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה וכאילו יש משהו לא שגרתי בלראות בתא מטען של מכונית את נטשה קמפוש עושה אהבה סאדומאזוכיסטית עם טיגריס. אז פירגנתי לו את הפיפ שואו המיליון ותשע עשרה בתא המטען, זרקתי מבט לודא שזה עדיין עושה לו זקפה איומה והחלקתי פנימה לחניון.

מחידות מגה: 10 שקיות במבה של 25 גרם (250 גרם) עולות בערך 15 ש"ח. 20 שקיות במבה של 15 גרם (300 גרם) עולות 22.5 ש"ח. בן כמה המנקה האתיופית?

צ'רלי קצר-לי קיצר לי את הפוסט, וככה הגעתי כבר עכשיו די לסוף, תדמיינו בדרך קילומטרים של סלאלום במסלול אדום בין מצוקי המדפים במזחלת שלג מאוד משונה, אולי מזכירה קצת עגלת קניות.

זה היה נראה בהתחלה כמו חנוכה ולא כמו סוכות. נס גדול היה פה. הקופה הראשונה שאני מגיע אליה, והנה היא פנויה. טוב, לא פנויה לגמרי, אלא יש אחת שכבר ממלאה את הטפסים של המשלוח ועוד אחת עם 3 פריטים, עניין של 17 עשיריות שניה בטיב טעם עם השדות האדומות על הרג'יסטרי. נפלתי בפח, והתחלתי להעביר את תכולת המזחלת לאחד מפלאי ילדותי, הסרט הנע של הקופאיות.

לאט לאט לנגד עיני התרחש פלא: דקה נופלת על דקה, נופלת על דקה, נופלת על דקה, מתגבה לו הר של דקות, ומה? הקופאית שלי, זו שבחרתי מתוך 69 במשמרת, עוד מעמיקה את ההיכרות שלה עם מיס דליברנס. לפי מה שראיתי, קורס טפסי משלוחים זה לפחות סימסטר אחד מתוך 7 שנים לימודי קופאות יוצרת. כשהיא מילא את הטופס המקורי, ההעתק לא עבר. כשהיא מילאה את שלושת ההעתקים, הקופאית שמה לב שאת הכל היא רשמה חוץ מאשר כמה דברים שוליים, כמו השם והכתובת. ככה עברה שעה, שנגמרה בקילומטר של תלוש קופה.

ואחריה, עוד שעה, כדי לא לקפח חס וחלילה את גיברת 3 מצרכים בסך הכל, שפיצתה על מיעוט המצרכים בריבוי אמצעי תשלום. קניה אחת מסכנה של 3 פריטים, כולה תבנית ביצים, קרטון עין גדי ועוד משהו, שקל, והיא משלמת 20 שקל בתלושי קניה, 15 שקל בתלושי שי, 20 שקלים באשראי ואת היתר בזירמת מטבעות.

והקופאית שלי, סופר וומן של ממש! אשת לפידות העשויה לבלי חת, עושה את הכל כאילו לא מדובר בקופאית אלא במי שכתבה תחת שם העט מרסל פרוסט את בעקבות הזמן האבוד, ואם לא את זה, אז בודאי את ההנאה שבאיטיות. למה לעשות משהו בדקה, אם אפשר להתענג עליו שעה?

שיערי הלבין, זיפי צימחו, כבר אין להכיר בי את האדם שנכנס כמה שנים קודם דרך הדלת.

קיצר, נראה לי שבמקום איזה משהו אתגרי, יתאים עכשיו יותר איזה גיל זהב כזה, נגיד ספארי בבית האבות ההונגרי בקפה יהודית בגן העיר.

ומי מכם שעוד אין לו תוכניות לחג, היא יושבת ומחכה לכם שם, הסופר וומן שלי, תוכלו להעביר איתה את כל החג ואולי גם את כל החיים, במחיר של 60 שקל בלבד, ועוד תקבלו את המצרכים חינם.

כלובאים שונים, בניסוחים שונים, שאלו אותי "לאן נעלמת?".

נכון שאריה זו חיה שבולטת גם בהיעדרה, ובכל זאת - הלו, כולה יום פוסטלס אחד עבר.

ולאן נעלמתי? ובכן, הייתי עסוק בחיפוש חומרים לבלוג.

או במילים אחרות: חיים.

אדון קונדרה הרי כבר כתב פעם שהחיים הם במקום אחר.

ומר עמיחי, מפראג שעל גיא בן הינום, הרי כבר כתב פעם שיר על מהות החיים, שהולך בערך כך:

החיים
====

הקו הקטן
על המצבה
המפריד בין תאריך הלידה
לתאריך הפטירה
- הוא החיים.

וההומו בלוגריסמוס, נגזר עליו מן האלים הקדמונים כי לעולם יהא כותב לבלוג, או מחפש חומרים לבלוג. שהרי ידוע כי ההומו בלוגריסמוס נענש על כך שהוא כתב את האמת על האלים בכך שלא יהיו לו כלל חיים משלו, אלא לכל היותר יוכל לחוות חוויות כאחד האדם רק כדי שיהיה לו על מה לכתוב.

מעתה אמור,
כמו שהמורה אף פעם לא מאחר, רק מתעכב,
כך הבלוגר אף פעם לא נעלם, רק יצא לקושש חומרים.

דומה כי העיסוק בסוגיה "האם הגודל קובע", ימיו כימי הגודל, כימי העולם.

לפחות ככל שהדברים אמורים במלחמות (הדבר הזה שקורה כשלא מצליחים לדבר, מתחיל עם ילדים חיים, באמצע יש הרבה בומים ובסוף הבומים הילדים מתים. או אם יש להם הרבה מזל רק נפצעים קשה, מאבדים שתי רגליים אבל מקבלים גיטרה חדשה מתנה בתור פיצוי.), רק לאחרונה הוכח שהגודל לא קובע (בתפקיד דוד חסן הקטן, בתפקיד גוליית המועמד לראשות כנופיית האוהדים של בית"ר ירושלים אחרי הבחירות הבאות או הועדה, מה שיבוא קודם).

ודומה גם כי הדיבייטינג בשאלה "האם ההסטוריה חוזרת" לא נולד אתמול.

מצד אחד, הרקליטוס אמר די מזמן ש"אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים" (באופן מפתיע, הוא לא התכוון לזה שבירקון אפשר לטבול פעם אחת בלבד, כי אחריה אתה מת ביסורים השמורים לכלב בסרט הדרכה על אב"כ, אלא למשהו אחר), ואמירה זו זיכתה אותו בהנצחה בפנתיאון היוקרתי של שאלה מס' 69 בפסיכומטרי. מצד שני, שלום חנוך, אדם בעל זכויות ובערך בגילו של הרקליטוס (אם כי, לזכותו של חנוך, לא משתייך לזמר היווני הים-תיכוני), שר על "מראית הדה-ז'ה-וו".

אם כן, לא ייפלא מדוע גם האיום האיראני מפלג את העם לאנשי "הגודל קובע", הסבורים כי איראן הגדולה סופה לבוא למדינתנו השוכבת מדממת ופצועה בחדר מיון ולירות לנו בין העיניים מעשה צחי בן אור, ולאנשי "ההיסטוריה חוזרת", הסבורים שאין כמו לפנק את הכור האיראני ביום ספא של חיל האויר, כמו שעשינו בשעתו לאחיו העיראקי.

אישית, אני מאלו שלוקחים את האיום האיראני מאוד מאוד ברצינות. למעשה, האיראנים הרבה יותר מתוחכמים ממה שנדמה במבט ראשון. למעשה, הם כל כך מתוחכמים, עד שמעטים מבחינים ששתי מדינות בעולם, ולא אחת, נשלטות על ידי נשיא איראני: איראן ו... ישראל!!!

ושני הנשיאים האיראנים, כמו שהוכח, עובדים בשיתוף פעולה מלא, בשיטה אפקטיבית להפליא, כשהם מחוללים מהומות ומייצרים כותרות לסירוגין: רגע אחד אמדינאג'אד משחק הארד טו גט לאו"ם חונך עוד מפעל ליצור טויז פור בויז ומסיח את דעת התקשורת מכך שבאותו זמן חברו קצבנאגא'ד מזיין בלי הכרה כל מה שזז במשכן הנשיא ולא עונה לשם גילה, ורגע שני, קצבנאג'אד משחק בדלת מסתובבת יחד ראש אגף חקירות וסופר מתלוננות כדי להירדם, ואילו בשקט בשקט החבר מטהרן קונה עוד קיט מלגו של כור אטומי, להרכבה עצמית.

על הרקע הזה, ברור לגמרי מדוע נחרדתי כאשר שמעתי את קצבנאג'אד מכריז על בית פתוח ועל סוכה הפתוחה לכולן. כמו שנאמר בספר דניאל, העוסק אף הוא בגוב העריות ואפילו הקדים בלוג זה בכמה ימים, הכתובת היתה על הקיר: "מנה מנה תקל ופרסין" (ובעברית: בואי בואי הפרסי יזיין אותך"). ולבוא לעיה"ק ירושלים לסוכה שהקים האיום האיראני מספר אחת, זה כמו למצוא סוכה בערימת שחיתות.

שמי שגדל לא בסתם ג'ונגל, אלא בג'ונגל ארבעת המינים של ש"ס (פינת מחנה יהודה), מייד החלטתי שזה מחייב טיפול בשיטת "עוצו עצה ותופר".

ולכן, אני, הארי הקדוש הח"מ, מכריז בזאת על פתיחת סוכת "שאגת אריה"!

סוכת "שאגת אריה" תהיה פתוחה למשך כל ימי החג לכל החיות ששלטון החוק (שלי, ז"א) יקר לליבן. הסוכה מצויידת היטב על מנת להנעים את החג, והיא כוללת חוגי אבטחה בחוץ לבנים וסדנאות בורדל לבנות. שהרי אונס עושים בהסכמה, או לא עושים בכלל.

חג שמח, ולהתראות בסוכה!