בגוב העריות

לב העיר שאין לה לב. עשרים מטר מרחוב אלנבי, רחוב על שם גנרל בריטי כל כך מפואר שדרים בו אנשים כל כך עלובים, הדבר היחידי שהם מבינים בכלכלה זה איך לתרגם את מומיהם למטבעות. קח מום, תן כסף. מאה מטרים משם, ברחוב שינקין, אצל היז רויאל היינס המחוררמקעקע שמול הגינה, אנשים עושים דבר בדיוק הפוך. באים שלמים ויוצאים מחוררים, self mutilation. קח כסף, תן מום.

בתווך בין אלה לאלה, אני עושה עסקה קצת אחרת. על הספה, 3 פעמים בשבוע, שוכב. אני שוכב ועושה שם אהבה עם אנה ועם ליזה. ויש גם איש יושב מאחורי איש שוכב. או אולי רק קול. קח כסף, תן לי אותי.

מספר לו על משהו מאותו בוקר, הפעם ה-4402482255588, גיב אור טייק 69, בה במקום לעשות את מה שתכננתי, עשיתי מיליון דברים אחרים, או לא עשיתי כלום, אותו דבר, אבל לא עשיתי את מה שתכננתי. גנום התוכניות שוב בא ושיבש, דפק, חירב לי.

הוא אומר שזה כמו המזווה של ניצולי השואה. 60 שנים כבר עברו משקופית הסיום של הסרט, אבל הם עדיין חיים את הסרט. מזווה מלא בקופסאות שימורים, "על כל צרה שלא תבוא". כל הזמן בסטנד ביי לאיזו קטסטרופה שבטח תבוא היום, או מחר, ואם לא מחר, ואם לא מחר, אז מוחרות-י-י-ם. ועל הרכבות הישנות שוב יטעינו יהודים מזי רעב.

הם כבר אחרי, השואה לא תחזור, קופסאות השימורים כבר פג תוקף משנת תרפפ"ו, אבל הם ממשיכים בחיים שלהם שחוחים לעד, תמיד כפופים תחת כובד המזווה. בלי, אי אפשר.

ככה אני, חלק מהדפיקויות שכבר טיפלתי בהן, אני עדיין סוחב איתי במין מזווה רגשי כזה, מוכן לקטסטרופה שכבר לא באמת תבוא, הבעיות האמיתיות כבר מאחורי וזה עכשיו רק ההדהוד שלהן, הזכרון, שעוד עושה לי מג'ימיקס מסדר היום.

בסה"כ, תקופה מעולה, יש לי תוכניות גדושות מכל טוב. ותשוקה לממש אותן. אני הולך לפנות את המזווה, לעשות להן מקום.