בגוב העריות

היום, 11 בבוקר. ריצות וסידורים, האוטו בחניון ואני עם רשימה צפופה של סידורים באיזור. אני לא המתרוצץ היחיד. כולם בסביבה נראים כמו חיקוי לא רע בכלל של רחוב 34 פינת ברודווי בשעה 13:00. נעים במהירות כזו שאפילו שחקן גולד דיגר מקצועי לא היה מצליח לתפוס אותם.

אני קולט נכה בכסא גלגלים מתביית עלי. מפגש עיניים בעיניים. הוא שם לב ששמתי לב. תרתי משמע. שמתי לב. "אתה יכול אולי לקנות לי נסטי לימון?", הוא שואל אותי, מצביע על המינימרקט שבפתחו הוא יושב ונותן לי מטבע של 5 שקלים. "ברצון".

גאה בעצמי, שכולם עברו לידו ורק אני זוכה לקנות לו נסטי לימון. יש רק מדרגה אחת בין המדרכה לרצפת המינימרקט, אבל כנראה שלאיש בכסא גלגלים זה מדרגה אחת יותר מידי. בוחר את הנסטי לימון הכי קר במקרר, מגיע לקופות. מושיט לה אוטומטית של מטבע ה-5 שקלים שנתן לי. הראש עובד על הסידורים הבאים. תחילה אני שם לב ששום דבר פיסי לא קורה. הקופאי לא זזה. רק אחר כך האוזניים שלי קולטות אותה כשהיא אומרת בפעם השניה "6 וחצי". "כמה???" "6 וחצי".

יוצא אליו, הוא מטר ממני על המדרכה. "עוד שקל וחצי. היא אומרת שזה עולה 6 וחצי". הוא מושיט את היד לקבל את הכסף חזרה. "אתה לא רוצה?" אני שואל. "מה פתאום". חד וחלק.

הרגשתי קצת אידיוט, קצת עם טענות כלפיו ובעיקר בנאדם. הלכתי לדרכי.

בלב, אמרתי לו "איש, אתה הרי יושב שם בטח כל הזמן. ויודע שזה עולה 6 וחצי. אם מה שאתה מחפש זה מישהו שייתן לך שקל וחצי, אז בכיף, רק תגיד. קח את כל הנסטי לימון עלי. אבל למה לשגע אותי בכל הסיבוב הזה רק כדי שאני אגלה בסוף שאתה מין אדם משונה כזה, שלא החליט אם הוא נכה שמבקש עזרה, או קבצן שמבקש כסף, אבל מתעקש לשתות דוקא פאקינג נסטי לימון".
מצד שני, מה אני בא בטענות, אפילו הגיוניות, לאדם בכסא גלגלים? רק שיהיה לו לבריאות.

הוא גמר בלי נסטי לימון ואני גמרתי עם טעם חמוץ.

Nasty Nestea.