המסיבות של סוזי היו הכי נוצצות. הן התקיימו כל שבוע בערך, וכמעט תמיד גם בחגים ומועדים. לא היה לך אירוע שהיה קטן מידי, באנאלי מידי או שגרתי מידי מכדי שיזכה למסיבה לכבודו. כך, אפילו אירועים שכיחים שבארצות תרבותיות לא היו זוכים ליותר מהנהון עצל, כמו אליפות נוספת של קבוצת הכדורסל "החלמונים" עם המנהל הזעף-עד, זכו אף הם למסיבות לכבודם. המצב הגיע עד כדי כך שאפילו העובדה הסתמית שהגיע עוד יום שישי, אירוע שחוזר על עצמו 52 פעמים בשנה הגיונית, היתה סיבה למסיבה.
המסיבות של סוזי היו לשם דבר בנאדולינה.
הן נערכו במקום הסודי ההוא, במערה החשמלית שמעבר לערי החושך, ורק יודעי ח"ן ידעו כיצד למצוא את המקום ולהכנס בשעריו. הדרך היתה ארוכה ומפותלת. צריך היה לעבור את הריה של מאצ'ו-פיצ'ו ואז לאחר העיקול לקחת את הפניה לשביל העפר הבוצי המוביל להרי הסאדו-מאזו. היה צריך לבוא בגלימת היעלמות ואז להקליד בכניסה את הדרס קוד של אותו לילה. אלו שידעו את הדרס קוד היו קורבן לעינויים, ולא פצו פה. גם בפנים לא תמו העינויים. השטיח העבה במסדרון הארוך בלע את צעדי המגפיים המחודדים, מחק את נקישות עקבי הסטילטו. רק מעט מהצעקות שבחדרים הצליחו לחמוק למסדרונות. בפנים, בחדרים, היתה זו לרגעים רומי, לרגעים סדום ולרגעים טולדו. מכשפות הועלו על המוקד לקול מצהלות ההמונים.
כל פעם מחדש ניתן היה לראות את מיס הוט פות כשהיא עומדת על שש ואנשים שבעליל לא היו הוריה לא חוסכים ממנה את שבטם, שבט מכים גם יחד. כל פעם מחדש היה משהו מתריס במראה של ילדה עירומה שהדבר היחיד שעוטף אותה הוא מבטים של זרים מתגודדים בפתחים ובחלונות ההצצה, ילדה שמאלפים את אחוריה ועגבותיה באותה אכזריות שניתן היה למצוא רק בקרקסים מונגוליים, ויחד עם זאת פניה זורחים כאילו עושים לה מסיבת יומולדת עם בלונים, פיצה ושירה וילנסקי ורטוב לה מאוד בפות.
בצד, במקום הקבוע, ישב פול אוסטר וכתב את המצאת הגדידות.
לפני 18 שנים. 20 באוקטובר 2006 בשעה 20:45