בגוב העריות

זו היתה עוד אחת מהקניות הגדולות האלה, של הצטיידות לטיול. ועדת החיילאמיצשווייק בקושי התחילה את דיוניה, אבל אני לא מאלה שמחכים למסקנות. את שלי כבר הסקתי: אותי לא יתפסו עם ימ"חים ריקים. יצאתי מבית נחוש בדעתי לעשות חאג' ולעלות לרגל למגה.

לא אשקר. כל פעם אני נהנה מחדש להתקל באיש הזה בכניסה לחניון שמתעניין בתא המטען שלי כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה וכאילו יש משהו לא שגרתי בלראות בתא מטען של מכונית את נטשה קמפוש עושה אהבה סאדומאזוכיסטית עם טיגריס. אז פירגנתי לו את הפיפ שואו המיליון ותשע עשרה בתא המטען, זרקתי מבט לודא שזה עדיין עושה לו זקפה איומה והחלקתי פנימה לחניון.

מחידות מגה: 10 שקיות במבה של 25 גרם (250 גרם) עולות בערך 15 ש"ח. 20 שקיות במבה של 15 גרם (300 גרם) עולות 22.5 ש"ח. בן כמה המנקה האתיופית?

צ'רלי קצר-לי קיצר לי את הפוסט, וככה הגעתי כבר עכשיו די לסוף, תדמיינו בדרך קילומטרים של סלאלום במסלול אדום בין מצוקי המדפים במזחלת שלג מאוד משונה, אולי מזכירה קצת עגלת קניות.

זה היה נראה בהתחלה כמו חנוכה ולא כמו סוכות. נס גדול היה פה. הקופה הראשונה שאני מגיע אליה, והנה היא פנויה. טוב, לא פנויה לגמרי, אלא יש אחת שכבר ממלאה את הטפסים של המשלוח ועוד אחת עם 3 פריטים, עניין של 17 עשיריות שניה בטיב טעם עם השדות האדומות על הרג'יסטרי. נפלתי בפח, והתחלתי להעביר את תכולת המזחלת לאחד מפלאי ילדותי, הסרט הנע של הקופאיות.

לאט לאט לנגד עיני התרחש פלא: דקה נופלת על דקה, נופלת על דקה, נופלת על דקה, מתגבה לו הר של דקות, ומה? הקופאית שלי, זו שבחרתי מתוך 69 במשמרת, עוד מעמיקה את ההיכרות שלה עם מיס דליברנס. לפי מה שראיתי, קורס טפסי משלוחים זה לפחות סימסטר אחד מתוך 7 שנים לימודי קופאות יוצרת. כשהיא מילא את הטופס המקורי, ההעתק לא עבר. כשהיא מילאה את שלושת ההעתקים, הקופאית שמה לב שאת הכל היא רשמה חוץ מאשר כמה דברים שוליים, כמו השם והכתובת. ככה עברה שעה, שנגמרה בקילומטר של תלוש קופה.

ואחריה, עוד שעה, כדי לא לקפח חס וחלילה את גיברת 3 מצרכים בסך הכל, שפיצתה על מיעוט המצרכים בריבוי אמצעי תשלום. קניה אחת מסכנה של 3 פריטים, כולה תבנית ביצים, קרטון עין גדי ועוד משהו, שקל, והיא משלמת 20 שקל בתלושי קניה, 15 שקל בתלושי שי, 20 שקלים באשראי ואת היתר בזירמת מטבעות.

והקופאית שלי, סופר וומן של ממש! אשת לפידות העשויה לבלי חת, עושה את הכל כאילו לא מדובר בקופאית אלא במי שכתבה תחת שם העט מרסל פרוסט את בעקבות הזמן האבוד, ואם לא את זה, אז בודאי את ההנאה שבאיטיות. למה לעשות משהו בדקה, אם אפשר להתענג עליו שעה?

שיערי הלבין, זיפי צימחו, כבר אין להכיר בי את האדם שנכנס כמה שנים קודם דרך הדלת.

קיצר, נראה לי שבמקום איזה משהו אתגרי, יתאים עכשיו יותר איזה גיל זהב כזה, נגיד ספארי בבית האבות ההונגרי בקפה יהודית בגן העיר.

ומי מכם שעוד אין לו תוכניות לחג, היא יושבת ומחכה לכם שם, הסופר וומן שלי, תוכלו להעביר איתה את כל החג ואולי גם את כל החיים, במחיר של 60 שקל בלבד, ועוד תקבלו את המצרכים חינם.