חייך וחיי. עכשיו.

לומר את זה....

אני מתגעגעת, שוב, שזה כואב. בגוף.
עוויתות. עיוותים.

בגדול, הפכתי לאוייבת המדינה.
אני אשמה בכל -
במינוס בבנק, בבלאגן בבית וגם בזה שירד גשם היום.
ככה הוא אומר והקטנה חוזרת אחריו...

כיבסתי, ייבשתי, סידרתי
שטפתי כלים
הכנתי ארוחת ערב.

הוא אפילו לא טרח לקום מהמיטה.

ואני מתגעגעת אליך. נורא.
ואני יודעת שאתה עסוק, שאתה לא יכול,
שתהיה יותר מאוחר...
אבל עכשיו זה כואב. עכשיו.

ואפילו כאן, בפינה הזו
אני מרגישה קטנה ומטומטמת לכתוב את זה ככה...

אבל לא אכפת לי, אח קטן שלי. אני אוהבת אותך. נורא.