יומן מעקב

- "תכתוב" היא בקשה כמה וכמה פעמים, "אני רוצה שתכתוב".

לך תסביר לה שבין העבודה התובענית, הלימודים, הבחינות הקרבות ומעבר הדירה לא נשאר בכלל זמן איכות איתה, שלא נדבר על לשבת ולכתוב.
בכל זאת הסברתי, והיא הבינה. לזכותה יאמר שהיא תמיד הבינה, פרגנה ותמכה. יש לה המון מעלות, את זה אני כבר יודע.

- ובכלל, אמרתי לה, בשביל מה צריכה שאכתוב מותק, הרי גם ככה אני מספר לך הכל.
- כשאתה כותב זה נשאר היא אמרה.

וכך למרבה האירוניה הפעם הראשונה בה אני כותב היא דווקא כשאנחנו כבר לא (וכן, אני יודע שבסבירות גבוהה מאוד את קוראת את הפוסט הזה).

כשנכנסתי לדירה שלה היום בערב ידעתי שהשיחה והסיטואציה לא תהינה קלות, אבל לרגע אחד לא חשבתי שזה יהיה כ"כ קשה. לא נכנסתי עם החלטה ברורה,
וקיוויתי שאוכל למצוא משהו עמוק בתוכי שיעזור לי לשים את הכל בצד ולהכיל אותה בחיבוק גדול שהיא כל כך רצתה והייתה זקוקה לו ויסלול לנו דרך
או אפילו פתח קטן להמשך....

לא הצלחתי.

אפשר להגיד עליי הרבה דברים, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אבל אי אפשר להאשים אותי בחוסר אינטליגנציה רגשית,
אותה אינטליגנציה רגשית שריסקה לי את הלב כשהיא בכתה, בקשה שלא אלך, שלא ארסק אותה, שלא אוותר עלינו בקלות ושמעלה מול עיניי כיצד היא
מתרסקת בבכי על המיטה שלה שנייה אחרי שאני סוגר את הדלת ונכנס למעלית (אוי, כמה שזה כואב).
אותה אינטליגנציה רגשית שריסקה לי את הלב ומציפה מול עיניי שוב ושוב את התמונות שלו מנחית עליה סטירה אחרי סטירה וגם יותר מכך (לא הכל צריך להיכתב כאן)
ללא ידיעתי בכלל, כאשר חלק מהדברים נאלצתי לגלות דרך צד שלישי, מה שהפך את הסיטואציה לכואבת הרבה יותר.

אני יושב מולה, ברקע מתחיל השיר Baby can I hold you tonight של Tracy Chapman (הו, האירוניה...),
והיא משתוקקת לחיבוק שאני לא מסוגל לתת לה. בפעם הראשונה שבאמת הקשבתי למילות השיר ביקשתי לעצמי
שלעולם לא אעמוד בסיטואציה בה אני משתוקק לחיבוק שלא מגיע, ושלעולם לא אעמוד מול מישהי שזקוקה לחיבוק שאני לא יכול לתת.
עם החלק הראשון נאלצתי להתמודד כבר לפני שנים, הערב נאלצתי לראשונה להתמודד גם עם החלק השני. איך שלא הופכים את זה, כיף גדול זה לא.

אני לא יודע מה צופן העתיד לי ולה, אני רק יודע שהערב הזה היה אחד הקשים שחוויתי.