יומן מעקב

דואט פרידה / גלי עטרי ומני ברגר

בגלל העצב
בשעת פרידה
תדע, על מה שנתת
אני מודה.

בגלל עינייך (וכמה שזה נכון במקרה שלה....),
צלצול של שמך
מפני שכבר דבק בי
דבר ממך.

ניסיתי
להיאחז בכנפך
ולא שיניתי
ולא שונה מעופך.

לא לי, לא לי,
שלווה נועדת
מעולמך, אהוב שלי,
אני נפרדת
סלח לי.

עד מה בך הייתי שמח
כל מה שאחזתי פורח
וכל מה שהייתי טורח
בחייך הייתי אורח.

נפרדת ממך והולכת
(מפני שבך פגשתי)
אינני, אינני שייכת
(וכבר דבק דבר ממך)
את פני לא תראני הופכת
(כך התרוששתי)
ברחתי זו דרכי המושכת
(אם את אינך...)

נפשי היער,
שלך העיר
כל זה ישן רק הצער
עודו צעיר.

ניסיתי
להיאחז בכנפך
ולא שיניתי
ולא שונה מעופך.

זו רק פרידה
אחת מאלף
זו לא חידה, אני עדה
חיי האלה
סלח לי.

נפרדת ממך והולכת
(מפני שבך פגשתי)
אינני, אינני שייכת
(וכבר דבק דבר ממך)
את פני לא תראני הופכת
(כך התרוששתי)
את חלקי זו דרכי המושכת

עד מה בך הייתי שמח
(אתה רשאי לשכוח)
כל מה שאחזתי בורח
(את זאת אומר במקום שמך)
וכל מה שהייתי טורח
בחייך הייתי אורח.

הזמן ימציא לך שלווה.


http://www.youtube.com/watch?v=h_JCjHprcvw

כל מילה נוספת מיותרת...

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=169107&blog_id=26128

בערך מאה פעמים התחלתי לכתוב תגובה לפוסט שלה, ובכל פעם זה לא יצא טוב. עד שהחלטתי שככל הנראה מה שצריך להיכתב ראוי לפוסט שלם ולא להיבלע כתגובה בפוסט אחר.

את מה שהיה לי לספר לה, שלחתי במכתב אישי וארוך למייל שלה, אני מקווה שהיא (כן את) תמצא לנכון לקרוא אותו.

קראתי את התגובות לפוסט שלה ולא הצלחתי להבין איך אנשים מרשים לעצמם להיכנס לנעליי ולקבוע שהחלטתי נובעת מתירוץ או חוסר יכולת להתחייב, או מכל מני סיבות נוספות ושונות שלא ממש בא לי לפרט כאן.

כאילו *אני* צריך להתנצל על כך שהיא מצאה לנכון למצוא מפלט ומקום לספק צרכים מסויימים אצל מישהו אחר, כאילו *אני* צריך להתנצל על כך שמצאתי את המקום להשאיר את כל זה מאחור ולתת לנו הזדמנות לבנות הכל מחדש, כאילו *אני* זה שצריך להתנצל שהיא קוראת בשמו לא פעם אחת, אלא במשך לילה שלם (ונראה אתכם מבליגים על זה).

בשבת כשהיא שלחה לי את השיר שבנושא היא נגעה בי בטירוף (ומה שכתבתי לך בהקשר הזה יישאר בינינו), בכלל השבת כולה הייתה מאוד מחברת. אולם שוב בפעם השניה מיד כששחררתי, וריחפתי, והרגשתי -->חטפתי. אין לי שום כוונה להשוות את סף הסיבולת שלי לזה של אנשים אחרים, אבל לי זה לא מתאים.

זוגיות היא הרבה פעמים עניין של תזמון, לפעמים פגישה מקרית ברמזור מובילה לאהבה גדולה ולפעמים גם שני אנשים שממש מתאימים נפגשים בתזמון גרוע. לפעמים כל מה שצריך זו נק' זמן אחרת כדי שהדברים יצליחו - גם לנו זה יקרה,יחד או לחוד, מי יודע ?

אין בי טינה, ולא כעס או שנאה, רק תחושת פספוס ואכזבה.

ויש בי גם תקווה,
לאורך כל הדרך הייתי מאוד מחובר לרגשות שלה ולכאב שלה. אני מקווה שהיא תמצא את העוצמות לתעל את כל הרגשות והכאב דווקא למקומות טובים,לטפס למעלה, לממש את הסיכוי להינצל.

אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם, כי בלי קשר לכל מה שקרה הוא מגיע לך.

ואני,
אני אעשה בדיוק את אותם הדברים שאני מקווה שהיא תעשה ואתמודד בדרכי שלי...

קיבלתי לא מעט תגובות לפוסט הקודם שלי.
מסתבר שהצלחתי לגעת בכמה אנשים ולצערי גם לכמה לחוש את הכאב שלי.
בכלל אני מוצא את עצמי לאחרונה מתמקד לא ברגשות שלי אלא בכאב של אחרים, בכאב שלה...

לא הספקתי לענות לכולם, אז זו הזדמנות טובה להגיד תודה על תשומת הלב והמילה הטובה.

הסיטואציה שבה אני נמצא מעלה בי לא מעט תהיות לגבי עניין השליטה בכלל והמקום שלו בחיי, אבל זה לא הזמן להעלות את הכל על הכתב, בכל זאת צריך לארוז.

בעוד יומיים, אם לא יהיו הפתעות לא נעימות הכל יעלה על המשאית והיידה לדירה החדשה. פרק אחד נגמר ואחר מתחיל.

בפעם הבאה שאשב לכתוב, זה כבר יהיה בפינה השקטה שלי....

- "תכתוב" היא בקשה כמה וכמה פעמים, "אני רוצה שתכתוב".

לך תסביר לה שבין העבודה התובענית, הלימודים, הבחינות הקרבות ומעבר הדירה לא נשאר בכלל זמן איכות איתה, שלא נדבר על לשבת ולכתוב.
בכל זאת הסברתי, והיא הבינה. לזכותה יאמר שהיא תמיד הבינה, פרגנה ותמכה. יש לה המון מעלות, את זה אני כבר יודע.

- ובכלל, אמרתי לה, בשביל מה צריכה שאכתוב מותק, הרי גם ככה אני מספר לך הכל.
- כשאתה כותב זה נשאר היא אמרה.

וכך למרבה האירוניה הפעם הראשונה בה אני כותב היא דווקא כשאנחנו כבר לא (וכן, אני יודע שבסבירות גבוהה מאוד את קוראת את הפוסט הזה).

כשנכנסתי לדירה שלה היום בערב ידעתי שהשיחה והסיטואציה לא תהינה קלות, אבל לרגע אחד לא חשבתי שזה יהיה כ"כ קשה. לא נכנסתי עם החלטה ברורה,
וקיוויתי שאוכל למצוא משהו עמוק בתוכי שיעזור לי לשים את הכל בצד ולהכיל אותה בחיבוק גדול שהיא כל כך רצתה והייתה זקוקה לו ויסלול לנו דרך
או אפילו פתח קטן להמשך....

לא הצלחתי.

אפשר להגיד עליי הרבה דברים, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אבל אי אפשר להאשים אותי בחוסר אינטליגנציה רגשית,
אותה אינטליגנציה רגשית שריסקה לי את הלב כשהיא בכתה, בקשה שלא אלך, שלא ארסק אותה, שלא אוותר עלינו בקלות ושמעלה מול עיניי כיצד היא
מתרסקת בבכי על המיטה שלה שנייה אחרי שאני סוגר את הדלת ונכנס למעלית (אוי, כמה שזה כואב).
אותה אינטליגנציה רגשית שריסקה לי את הלב ומציפה מול עיניי שוב ושוב את התמונות שלו מנחית עליה סטירה אחרי סטירה וגם יותר מכך (לא הכל צריך להיכתב כאן)
ללא ידיעתי בכלל, כאשר חלק מהדברים נאלצתי לגלות דרך צד שלישי, מה שהפך את הסיטואציה לכואבת הרבה יותר.

אני יושב מולה, ברקע מתחיל השיר Baby can I hold you tonight של Tracy Chapman (הו, האירוניה...),
והיא משתוקקת לחיבוק שאני לא מסוגל לתת לה. בפעם הראשונה שבאמת הקשבתי למילות השיר ביקשתי לעצמי
שלעולם לא אעמוד בסיטואציה בה אני משתוקק לחיבוק שלא מגיע, ושלעולם לא אעמוד מול מישהי שזקוקה לחיבוק שאני לא יכול לתת.
עם החלק הראשון נאלצתי להתמודד כבר לפני שנים, הערב נאלצתי לראשונה להתמודד גם עם החלק השני. איך שלא הופכים את זה, כיף גדול זה לא.

אני לא יודע מה צופן העתיד לי ולה, אני רק יודע שהערב הזה היה אחד הקשים שחוויתי.

סוף סוף,
גם הקולר הגיע :)

אחרי 20 הצלפות קצביות, אשר נחתו מיד מהימנה דבר אחד בטוח - אני לעולם לא אסתכל עוד על סרגלים באותה צורה....

אין דבר מדהים, מגרה ומספק יותר מלהרגיש אותה גומרת לי ביד ועל הפנים, וכשהיא גם טעימה כל כך, כל מה שעובר בראש זה עוד ועוד ועוד....

"הלכתי אתמול ברחוב וראיתי מישהו מטייל עם הכלב שלו. הייתה לו רצועה מיוחדת, ממש יפה, לא הרגילות מהבד. ישר חשבתי כמה טוב היא תיראה עלייך...."
ואני לא יכול שלא לתהות אם המשך המשפט (שלא נאמר) היה "כשאטייל איתך ככה ברחוב..."