אתה אוסף אותי מהבית, כי ממש אין סיבה שאני אנהג.
אני לא אוהבת, ואתה כאן כדי שיהיה לי כיף. כמה שיותר כיף.
אני לובשת שמלה שחורה עם מעט מאוד בד. גב חשוף לגמרי, מחשוף ענק, קצרה וצמודה.
היא נראית עלי סופר אלגנטית כי לא משנה כמה אנסה, אני לא אראה זנותית (גם לא בלבוש מנומר ועגילי חישוק. באמת. ניסיתי הכל).
אני נועלת סנדלים שחורים עם עקבים גבוהים ויש לי קוקו גבוה שחושף את הצוואר הדק ומדגיש את הלסת.
אני רואה את האישונים שלך מתרחבים כשאתה רואה אותי. אני שומעת אנחה קטנה. יבבה.
אתה פותח לי את הדלת של האוטו ואני מתקרבת ותופסת לך את הצוואר, מקרבת אותך אלי ומריחה.
אתה מריח טעים. או שאני ממש רעבה, אין לדעת.
אני נושכת קצת לבדוק. לא, אני עוד לא קניבלית, אני מעדיפה סטייק.
אז הולכים לאכול סטייק. במסעדה ממש שווה. כי אני רוצה.
חשוך בחוץ ואף אחד לא ממש קרוב אלינו כשאני אומרת לך לרדת על הבירכיים ולנשק את כפות הרגליים שלי, אבל אנחנו בכל זאת ברחוב, במרחב הציבורי.
אני מסתכלת עליך מלמעלה, שמה יד על הסנטר שלך ומובילה אותך בעדינות בחזרה לעמידה. נשיקה. ואז סטירה. שלא תקבל רעיונות.
אנחנו נכנסים ואני מושכת מבטים, כרגיל.
אתה קצת גאה להיות איתי שם, קצת מובך מתשומת הלב ובעיקר רוטט.
כשמביאים לנו את התפריט אני מחזירה את שלך למארחת.
אתה לא בוחר כלום. אתה לא הולך לקבל שום החלטה. לא הערב.
המלצרית מגיעה, והיא מהממת.
אני אומרת לה את זה והיא מצחקקת צחוק חמוד ותמים.
"נכון שהיא מהממת?" אני שואלת אותך מולה ואתה ממלמל "כן, ברור" בניסיון לשמור על דיפלומטיות כשאני רואה שאתה נבוך עד אימה.
זה טעים. המבוכה שלך.
אני מתחבאת מאחורי התפריט ולוחשת את ההזמנה למלצרית היפה והמצחקקת שלנו.
אני יודעת שזה אולי הסטייק הכי טוב שאכלתי בארץ, אבל אתה עוד לא.
מלצר אחר מגיע עם היין שבחרתי ושואל "מי טועם?". הוא מתחיל למזוג לי לפני שאני מסיימת לומר לו "תנחש". מלצר מצטיין.
אני מורידה את הסנדל מהרגל השמאלית ומתחילה לשחק איתך מתחת לשולחן. לאט לאט.
אני אומרת לך לעצום את העיניים. הראש שלך עומד להתפוצץ ואז מגיע האוכל.
לא אמרתי לך לפתוח עיניים ואתה הרי כל כך מסור. כל כך מילולי.
אז אני מאכילה אותך, ואתה עוד יותר מובך. הטעם של הבשר, הדם והשומן מועצם בלי חוש הראיה ואתה נאנח קצת.
זה באמת הסטייק הכי טעים בארץ.
אני שמה את גב היד שלי על השפתיים שלך ואומרת לך לפתוח עיניים, אתה מנשק אותה ומתאמץ לא לסגור אותן בחזרה.
חבל שתסגור, באמת. המבטים ביננו כל כך אינטנסיביים. הסאבטקסט מציף את החלל.
עד שאנחנו מגיעים לקינוח אני כבר עם שתי הרגליים עליך.
אני קצת שיכורה, טעים לי, ממש כיף לי איתך ואני צוחקת כל הזמן.
אני אומרת לך להאכיל אותי בקינוח ורואה את הפה שלך נפתח ונסגר עם שלי, זה עוד יותר מצחיק אותי ואני מתפוצצת מצחוק ומשפריצה עליך קצת גלידה.
"תנגב את עצמך" אני מצליחה להגיד בין התפרצויות הצחוק, אבל נשאר עליך קצת אז אני מנגבת עם שתי אצבעות ומכניסה לך לפה. עמוק.
כשמגיע החשבון אני אפילו לא שוקלת להסתכל, שלא לדבר על לחלוק.
אתה כאן כדי שאשתמש בך. אתה משלם ואומר לי תודה. "בכיף" אני מחייכת אליך את החיוך הכי זדוני שלי.
כשמגיעים לאוטו אני משעינה אותך עליו וחונקת אותך עד שכמעט נגמר לך הדם והאוויר.
אני מכניסה יד לאזורים שנמעכו כל הערב על ידי הרגליים שלי ומועכת אותך בצורה יותר ממוקדת.
אתה נאנק מכאבים ואני נשענת עליך ומנשקת אותך.
אנחנו נכנסים לאוטו ואתה מקבל אתגר: לנהוג ביד אחת ולשחק איתי עם צעצוע ביד השניה. לא קל.
עוד יותר קשה זה להשאר עם עיניים על הכביש בזמן הזה, אבל אני מאיימת עליך מדי פעם, שלא תשכח.
אנחנו מגיעים אלי ואני גומרת תוך כדי נשיכות של השפתיים שלך.
"לילה טוב. היה לי ממש ממש כיף" אני אומרת.
נראה לי שהצלחת למלמל משהו בחזרה, אבל לא באמת הקשבתי.
הייתי עסוקה בלהסתכל על ההערצה, הכמיהה וחוסר האונים שלך מולי, בעיניים שלך.