הקורונה הזו מוציאה ממני דברים מפתיעים.
שליטה, נגיד.
זה לא משהו שבא לי אוטומטית.
אני אוהבת מאוד להכאיב, אבל בדרך כלל אין לי כוח לחלקים המנטליים.
יצא שנגעתי בזה קצת בעבר, אבל זה אף פעם לא היה העיקר מבחינתי.
עכשיו אני מוצאת את עצמי מחלקת ל-א' משימות והוראות יומיות, שולחת גיפים וסטיקרים מרושעים כאילו אין מחר.
לא רק זה, אלא שזה מדליק אותי! ממש!! מדליק אותי הציות, הידיעה על הסבל שלו, ההערצה, הכרת התודה. הכל, בעצם.
אסרתי עליו לגמור ואני שולחת לו תמונות אירוטיות שלי, להקשות על חייו. זה ממש ממש כיף.
הסקס עם המהמם הופך לאתגרי עם הילדים על הראש 24/7, אבל אנחנו מוצאים הזדמנויות.
נועלים את עצמנו בחדר האמבטיה לקוויקי, מנצלים את הלילות, מתכננים איך נכריח את הסבא-סבתא לקחת את הילדים ונעשה סופ"ש רק שלנו אחרי שהדלתות יפתחו, כי נראה אותם אומרים לנו לא אחרי האפוקליפסה.
גישת ה"קארפה דיאם" היא הגישה הכללית שלי לחיים ועכשיו היא רק מתעצמת.
נראה לי שעוד אנשים עולים עכשיו על הגל, באופן טבעי.
אז איך האפוקליפסה שלכם?
