פחד, כאב וכנות

השבוע ג' היה חולה.

כלומר, הוא עדיין חולה.

הוא התקשר אלי היום עם איזו תיאוריה מוזרה לגבי חום (רק מעל 37.7 זה נחשב?!!! באיזה עולם? אולי אם זה PR...) כשהייתי בדרך לפדיקור (כדי לדרוך עליו יותר טוב) ולק ג'ל (כדי להפסיק להתעסק עם לק בשבועות הקרובים, אין לי כוח), לקראת הסשן שתוכנן הערב.

איך קורה שכמה מולקולות מנהלות לו ולי את החיים?! 

תיסכול ועצבים הם האמא של האנדרסטייטמנט למה שהרגשתי. וגם דאגה.

אם הייתי שם בטח הייתי בעיקר צוחקת עליו, אבל אני לא.

זה מלחיץ אותי שהוא חולה ולבד בבית, שאני לא יכולה לדעת מה קורה איתו ואין לי שליטה במצב.

מהניסיון שלי גברים הם קלישאה מהלכת כשזה נוגע למחלות, מה שאומר שסביר מאוד שהוא צועד יד ביד עם מלאך המוות, לתחושתו.

עכשיו, נכון שלא הייתי סומכת על ג' להחליף ראש טוש, אבל בכללי הוא גבר היפר-מתפקד ובעל יכולות. ועדיין. גבר. חולה. לבד.

כל כך חיכיתי לפרק אותו.

לחבק אותו בכניסה, להדק לו את הקולר, להוריד אותו לריצפה, לשים עליו רגליים, לדבר איתו, לאכול ביחד, לרתק אותו ולהתאמץ לשחרר בזמן (כי הוא לא נכנע בזמן לרוב), לראות אותו מתפתל כשהוא קשור תוך כדי אדג'ינג, להכאיב לו, לאיים עליו ועוד...

לעשות ביחד את כל הטקסים הקטנים, לזרום עם הדינמיקה המהממת שנוצרה ביננו.

התיסכול הסתחרר עם געגועים ואז זה היכה בי.

השבריריות של הקיום האנושי, של הקשר שלנו, שלי.

כי הכל כל כך זמני שזה כואב ואפילו אין לי איך לתפוס ספציפית את היום.