פחד, כאב וכנות

אני שומעת אותך מסיים את שיחת העבודה מעבר לדלת, לפני שאתה פותח אותה.

אתה לא מסופר, לא מגולח, נראה עייף ודי מסכן והבית שלך מסריח מסיגריות. שוב.

אתה מספר לי מה עובר עליך, וזה נורא, באמת.

אובייקטיבית מגיע לך להיות מסכן, אין ספק.

על טיימליין ארוך מספיק, כולנו אנושיים. לכולם יש משברים, לכולם יש אישיוז.

לי, לעומת זאת, יש צורך באסקפיזם. אני באתי להנות.

ונהנתי, שלא יהיה ספק.

אבל המשקל הזה שיושב על החיים שלך לא הופך את הפגישות לקלילות יותר, מן הסתם.

הייתי רוצה להוריד גם ממך את המשקל, להיכנס לבועה ולעוף.