ידעת לסבול בשבילי. הרבה. הרבה מעבר למה שהיית רוצה, או צריך. כי זה היה בשבילי.
לא היית מזוכיסט בעצם. למדת להנות מהכאב עם הזמן, וגם, לא המון. זה היה בשבילי.
זו היתה הדרך שלך להתמסר אלי. זה היה הביטוי של השליטה שלי בך.
הבעיה היתה, שידעת לסבול גם לא בשבילי. זה היה חלק ממך.
איזה קו כרוני של סבל שנמשך לתוך החיים ולא רק שהוא לא הפסיק, הוא לעיתים התגבר.
הוא התגבר כל כך לפעמים, שביטלת אפשרויות לשמוח, כי פשוט לא היית שם. לא היית שמח.
אבל כשיכולת לשמוח, ולפעמים גם כשהצלחת, במאמץ, לשמוח, ידעת להצחיק אותי. וגם ידעת לצחוק.
לא צחוק כזה שמטלטל את המוח, צחוק בלתי נשלט, חי ומתפרץ, שממשיך הרבה מעבר לטיימינג ההגיוני ומוריד דמעות, לא צחוק כמו שלי... אבל צחוק חזק ואמיתי.
ידעת הרבה דברים. ידעת הרבה עובדות ושמות ופרטים שאת חלקם ידעתי אבל שכחתי ואת חלקם לא.
מה שלא ידעת הבנת מיד והמחשבות שלך לאורך כל שיחה היו ככ רעננות שחשבתי שאולי אתה יודע להפעיל את המוח אחרת משאר בני האדם.
ידעת להפתיע, במובן הזה.
אפילו השימוש שלך בשפה, שהיה תמיד קולח, היה מפתיע. כמו תיזמון קומי מושלם, כושר הביטוי שלך תמיד היה פרש.
ידעת להנות איתי. ידעת להנות מההנאה שלי, שזה מה שחשוב.
ידעת להתמסר אחרי מידה מדודה של התנגדות.
למרות הכינויים שכיניתי אותך וגילגולי העיניים שגילגלתי אליך, אני חושבת שההתנגדות הזו היתה בעיקר בשבילי.
ידעת להיות שם כשצריך, עוד חרב פיפיות שגרמה לך להיות שם בשביל מי שצריך ולא בשביל עצמך.
ידעת לדמם. הצעת לדמם. כאילו הדם שלך הוא דם הקורבן, תשלום על חטאים.
העדפת את זה על פני מחטים, או סיביטי, או סיביטי עם מחטים. אבל זה לא עובד ככה, לא בשבילי.
ולבסוף, ידעת לשחרר אותי. שלא אסבול, בגללך.
