היו לי היום יותר מדי שיחות עבודה. יותר מדי משפטים חזרו על עצמם. יותר מדי התכתבויות משעממות.
זה לא הפך לאחד הימים העמוסים אבל מוצלחים האלו.
לא היו פגישות מלאות אדרנלין בהן הסתכלתי על אנשים שמתרגשים, מפחדים, רוצים או מחשבים.
לא החזקתי את היד לאף אחד, לא גישרתי על שום פער.
רק גילגלתי את האבן במעלה ההר.
בסוף היום נמעכתי על הספה עם המהמם כשהגולגולת שלי כבר שורפת מבפנים וטרפתי שקשוקה כאילו החיים שלי תלויים בזה, מה שנכון במידה מסוימת, כי שוב אני לא ככ אוכלת, אבל בקטע טוב.
דיברנו על הקשרים שלנו, תיאמנו לוז להמשך השבוע, ראינו תמונות של הילדים מהיום ואת ההום מייד פורן שעשינו אתמול.
העלנו ספקולציות על טיב מערכות היחסים שיספק אותו בשלב זה, ריחרחתי את העור שלו והרגשתי מאוד בבית.
אבל עכשיו אני יושבת על המחשב שלי וממש חסרות לי פנים ולשון מתחת לכפות הרגליים שלי.
חוסר בוער.
