אני רואה אנשים כפונקציות, בדכ.
כולנו רואים אחד את השני כפונקציות, בגדול, בעיניי.
זה לא דבר רע, איך שאני רואה את זה.
למעשה, אג'נדה זה בסדר גמור מבחינתי. הבעיה מתחילה רק כשיש אג'נדה סודית.
ולמרות זאת, ולמרות שאני מסעירה, נשגבת, מרהיבה, מסחררת ועוד מילות הערצה משמחות ומדגדגות מסוג זה, דורסנית אני לא.
למרות המיזנטרופיות, התעופה העצמית (בצדק!) והסבלנות הקצרה לטימטום האנושי, אני מתחילה לחשוב שעמוק עמוק בפנים אני אוהבת אדם (הו.. האימה!).
לא כל אדם, ולא הכל באדם, אבל אהבה בהחלט יש שם.
אנשים מעניינים אותי. נכון שלפעמים זה קצת בדומה למוצג במעבדה או כמו עכבר עבור חתול, אבל המדע הוא פחות או יותר הדת שלי ועכברים הם חיה מרתקת.
בשורה התחתונה *באמת* אכפת לי, ושלא יהיו טעויות... אני כותבת את זה בדיסוננס שצורח לי במוח.
יותר מזה... כשמישהו מבחין באהבה הזו, באנושיות הזו, שנמצאת אי שם מתחת להיגיון הקפוא, לתועלתנות ולתכונות האחרות (שקיימות שם לא פחות וכנראה - יותר), זה מרגש אותי. עד ליטרלי דמעות.
