פחד, כאב וכנות

היצור, כפרעליו, משוש ליבי, סופרסטאר בין-גלקטי, כתב פוסט באחת מקבוצות הפייק-בוק על הבילוי האחרון שלנו בים:

"

איך זה להיות אבא לבנות של מיסטרס סקארי. סיפור אמיתי.

אנחנו בים, אני שוכב על הבטן במים, הבן שוכב לי על הגב, מפיל את עצמו שוב ושוב לגלים, מבסוט.
באה אחותו (5) "גם אני רוצה לרכב עליך! נו, אבא, זה לא פייר" עד שהוא מסכים לתת לה תור והיא מתיישבת לי על הגב...
"לא ככה! אני רוצה שתלך על ארבע!" אני מתמהמה. "נו כבר, אני שולטת עליך, תלך על ארבע שאני ארכב עליך!"
אומר לה: "רגע, אני עושה פיפי, אחרי זה אלך על ארבע".
היא: "באמת?
"כן, באמת."
"אז גם אני אעשה פיפי! אני אעשה פיפי עליך!" (צחוק מרושע). מרגיש זרם חמים מתפשט לי על הגב.
כעבור רבע שעה, אחרי שהיא רוכבת עליי קצת, ואנחנו עוברים קצת הצידה לאיפה שהבכורה (8) נמצאת ומחפשת סרטנים בין הסלעים, אני יושב לידן בקו הגלים, והן שתיהן מתחילות לשים עליי חול רטוב. בשלב מסויים אני נשכב על הגב, והן מצפות אותי בחול.
הבכורה מתחילה לצעוק: "אתה עוף! אתה עוף! לצפות את העוף!"
כל דבר שהיא צועקת אחותה הקטנה מהדהדת: "אתה עוף! אתה עוף!"
אני מזהיר אותה לא לעבור את קו הצוואר ולא לשים לי חול על הראש.
היא מתכופפת אליי ותוך כדי ציפוי שלי בחול צורחת לי בפרצוף בריפיט במשך דקות ארוכות: "עוף לא יכול לדבר! לעוף אין רצונות משלו! שששששש!"
ואני בכלל שולט עחזר

"

הוא שכח את החלק בו הן ירקו עליו, אבל כנראה שאחרי הגולדן זה היה פחות אינטנסיבי.