עברו שלושה שבועות מהסשן האחרון של שארפי ושלי, ככה שכשהוא כתב לי שאני יכולה לצאת מהבית לכיוונו, כבר הייתי אצלו למטה, באוטו.
לא יכולתי לחכות יותר. אפילו לא דקה אחת מיותרת.
מהר מאוד קפצנו ראש ביחד לשלל הפעילויות האהובות עלינו...
זה התחיל מפוט וורשיפ, סיביטי בבעיטות, אדג'ינג עד התכה קוגניטיבית כמה וכמה פעמים, טרמפלינג, הרבה אוראלי (לי כמובן, שלא יהיה איזה בלבול), עינויי פטמות החביבים (כבר) על שנינו ככ, טיזינג, גולדן, פגינג ארוך ועמוק, יריקות, סטירות ועוד... כיד הדימיון הסופר טובה עלי.
רשימת המכולת הזו, כייפית ככל שתהיה, לא מתחילה אפילו לתאר את השמחה, העונג והאור ששטפו אותנו.
המוח שלי ונראה שגם שלו, הרגישו כמו יום העצמאות בשנה ממש טובה.
אפילו אישרתי לו לגמור!!!
כשכתבתי לו שהגעתי חזרה הביתה הוא כתב, וקלע בול -
'וכמה שחשבתי שהתגעגעתי אליך, התגעגעתי יותר'
