פוסט של סטריטקאט ואיזו אינטראקציה שהתאדתה בצורה מוזרה גרמו לי לחשוב על כך שאני מציגה כאן בבלוג צד מאוד ספציפי של החיים שלי, ואנשים מקבלים לפעמים את הרושם שזה מדגם מייצג.
אני לא מבלה את רוב זמני על עקבי סטילטו, לבושה בעור ודורכת על שטיח של אשכים. רחוק מזה.
את רוב זמני אני מבלה בטייץ (אמנם שחור) וחזיית ספורט, מבשלת, מכבסת, מנקה, מסדרת, מארגנת, מפיקה, מדברת בטלפון, יושבת הרבה יותר מדי זמן מול מחשב, עושה קניות ונמעכת על הריצפה ליד חדרי הילדים בלילה כדי לוודא שהם הולכים לישון.
אני עושה ספורט ביותר או פחות חשק, מתעצבנת יותר או פחות על אנשים בעבודה, משחדת בממתקים (לא בעבודה אבל אולי שווה להתחיל), עושה טיפול כינים תוך כדי תלונות ויללות, משלמת חשבונות, מוודאת שיש בילקוט מערכת למחר ועל הדרך מנערת אותו מהפתיתים שנשפכו בו (בתיקווה מהימים האחרונים).
כן, יש לי בן זוג מהמם ואהוב, יש לי בדכ נשלט ולפעמים לפעמים שניים, אני חיה סהכ טוב. ממש.
אבל הבדסמ, למרות ששזור בחיי בצורה הדוקה, הוא האסקפיזם שלי, התחביב. לא מרכז החיים.
לי זה עובד. לכל דבר יש זמן ומקום ועכשיו הזמן להכין קיש בצל לפודית הקטנה שמעדיפה את הענבים שלה עם בושה ולא סנט מור. אז אולי משהו עשיתי נכון.
