בדס"מ זו כנראה נטיה מולדת, או לפחות ככה שמעתי. לא הלכתי ובדקתי מחקרים בעצמי, אז אל תתפסו אותי במילה.
נתתי לנטיה הזו שמות והגדרות כש"גיליתי" את זה ביחד עם בעלי המהמם, כשהכרנו. הייתי בת 22 בערך וזה היה קצת כמו להכנס לארץ הפלאות.
עשינו וניסינו המון המון דברים ביחד.
הסשן הראשון שלנו היה מיילדום של 24 שעות. לא ממש ידענו מה זה סשן ומה האורך הממוצע שלו. זרמנו עם הפרחים המזמרים והיצורים המשונים.
היינו הולכים הרבה לדאנג'ן ביפו, אפילו עושים סשנים על הבמה לפעמים. היה לי ניק אחר, ראינו וחווינו את השונות בעולם. חגגנו אותה.
אח"כ באו החיים עצמם.
השגרה אף פעם לא הצליחה להרוג לנו את חיי המין. הם תמיד היו מעולים. היה הרבה פחות בדס"מ, זה כן.
הכאפות שקיבלנו, לעומת זאת, כמעט הצליחו להרוג אותי... אבל לא!!! לא מתתי!! איזה כיף!!! (:
לא יודעת כמה יצא לכם לחוות מוות מסביבכם, כמעט מוות שלכם וכדומה, אבל לי יצא וזה מאוד מאוד מאפס. מאוד נותן פרופורציות.
מדגיש את הארעיות של החיים ונותן הרבה תשוקה להנות מהם עד הסוף.
אז מיד לייף קרייסס או חזרה לעצמי אחרי שנים של טרגדיות? לא יודעת ולא יודעת אם זה משנה.
אני יודעת מה אני רוצה עכשיו, וזה את הכל (:
