עבר חלף לו שבוע,
אין ספק שהיא כבר מרגישה טיבעי יותר במצב הזה.
לא, עדיין לא מתעסקת איתו יותר מידי, עדיין לא נועלת, לא משחררת.. לא!
כן נגיעות מדי פעם, התגרות מדי פעם אבל לא מעבר לזה, מבחינתה זה שלי וכל עוד זה לא מצריך ממנה כלום, היא במשחק - לא בדיוק הפנטזיה האידאלית, אבל מי אמר שמקבלים הכל בחיים..
מצד שני, אני רואה שהביטחון העצמי שלה עולה כשאני נעול, היא אסרטיבית יותר, דורשת יותר מתעקשת יותר, היא פשוט יותר!!!
היא אמרה לי שאני אדם אחר כשאני נעול, זה נכון לגמרי אני מודה, אבל אני שם לב שגם היא אחרת...
היא אצילה יותר, דורשת יותר, רוצה יותר.. מלכה יותר! ולאחרונה התחלתי גם לכנות אותה ככה והיא עפה על זה (אין לה מושג שכשאני קורא לה "מלכה שלי" אני בעצם מתכוון למלכה אחרת😅)
מיותר לציין שהמניפולציות שלי כבר לא עובדות עליה יותר.. היא קוראת אותי ויודעת בדיוק מה עובר עלי, וכשאני בוכה לה בבוקר שכואב לי (הבקרים באמת קשים אך גם סף הכאב גדל באופן יחסי ואני שורד את זה) היא מתחככת בי יותר, נצמדת יותר, מתכרבלת וזה גורם לו להתפוצץ שם למטה!!
-"אויי... כואב לך..?"
-"אוייש.. אתה לא יכול יותר..!?"
-"אוו... לא נורא מאמוש, אני בטוחה שתחזיק מעמד ותתגבר.."
ואני כבר מתפוצץ, לא מצליח לחשוב על כלום ומרגיש את הלחץ שם כמו נמר רעב שמשתולל בכלוב והאיילה מקפצת לה מבעד לסורגים... הילדים מתחילים להתעורר ואני מבין שכבר לא תהייה ארוחה היום..
-" קום תכין להם אוכל ושוקו, תוודא שמתלבשים ומתארגנים כמו שצריך, אני צריכה להשלים את הרבע שעה שלקחת לי הבוקר.."
אמרה ומיד משכה את השמיכה והסתובבה לצד השני...
לא אשקר, זה קשה, מאוד...!
אני מתעלה על עצמי, מזכיר לעצמי שהיא המלכה! אני מגניב לה נשיקה, אומר תודה על בוקר מושלם ומתחיל את היום.