על הקצה

דודה מאניה, מפולניה פתחה מרקיה.
כתבה בחגיגיות שלט, תלתה מסמר מעל הדלת,
הוסיפה אייקונים מקפצים, פונטים צבעוניים, קטעים משירים, ואיפהשהו בקטן, בפינה, איפה שלא באמת רואים, תמונות של פיות (והרי ידוע שפיות אינן באמת נראות). קינחה ועיטרה בפונט סטייל H1 "המרקיה של מאניה".
וכל זאת לאחר שכתבה בבירור:


טבחית כנה, רגישה,חושבת, מרגישה. לא מעונינת בפניות, לא עונה להודעות. פניות בסגנון של "היי" לא ייענו (תהיו יצירתיים). מחוץ לתחום לאנשים טיפשים , נשואים, כאלה שלא יודעים שהם שולטים (אבל באמת שולטים) בכף במזלג ובאמנות אחיזת התפריט כהלכה. אם "סבבה" ו "אחלה" ו "סוף" על נגזרותיהם הם חלק מאוצר המילים שלך, גם שיחה עם המלצרית אינה אפשרית.
סוטים ושאר מיני חלאות שמזיינים ת'שכל - הביתה. אם המלצרית לא ניגשת או עונה להודעה הראשונה סימן שגם לא תענה להודעה החמישית, אז אל תטרחו להציק יותר מדי. אה... וגם מים לא תקבלו, כי לא הוכחתם שאתם ראויים


עמדה מאניה, חיככה ידיה בהנאה והיתה בטוחה שיש לה מסעדה לתפארת.
העיד על כך בראש ובראשונה, מבקר המסעדות, חפרפור סעדון שלא היה רשאי להיכנס, ועימו כל התור הארוך והקבוע שהתארך עד לקצה הרחוב.
מאניה היתה מאושרת... המטבח מעולם לא התלכלך, היא לא עבדה קשה מדי, וכל ערב, בדיוק באותה שעה, התור התפזר שעה שסגרה את המרקיה.
שוכני התור פיתחו לעצמם, עם הזמן, ועם עצמם שפה ומנהגים חדשים.
וכשהיו באמת רעבים, הלכו למסעדה של פאניה ממול, אגב, שרמוטה ללא חת, אחלה בחורה :)