על הקצה

כוס אמק, עד שסוף סוף רציתי שנראה דירה, אמרת לי שאת הולכת עם אמא שלך לבקר את הקבר של הסבתא ליום השנה המי יודע כמה. אמנם את דואגת למה שיתרחש לכולנו בעתיד הרחוק (אלא אם ידקרו אותי ברמזור) אבל אותי מעניינות מטרות בטווח הקצר כמו: למה אנחנו לא מזדיינים ומתי כבר נמצא דירה יותר מגניבה.

יאללה - נותן לך פאס, תדפקו את הראש, רק אל תשתו יותר מדי.

יום משפחה שמח בייבי - אפיתי עם הילדים עוגיות, הלפ יורסלף (לא, אני לא פולניה)

אני אוהב לשחות! רעש המים המחליקים על הגוף, התנועה המושלמת, המחשבות שרצות לך בראש. תנועה הרמונית, גוף ונפש שחותרים אל הלא נודע. כל אלו התרסקו להם ביום שישי אחד, בו התנפצו חומת החופש ואי הוודאות פרצה לחיי.

כל רכושי הוא כפכפים שחורות יפות וחלקות שנמכרו אלי לעבדות, שירתו אותי תקופה ארוכה ומצאו אצלי נחמה בארץ המטורפת בה כפכפים מושפלות ללא רחם, נזרקות לתאי מטען בחוסר תנאים ונרמסות בידי כפות רגליים לבנות, מרוטשות ועמוסות פטריות. יכולתי לחוש את ההערצה שלהן אלי, את ההכנעה המלאה וחסרת העכבות בה התמסרו ונדרסו תחתי.

כפכפים שחורות אלו נחטפו ממני בבוקר בהיר אחד, שעה שחתרתי אל הלא נודע, ללא התראה וללא רחם, על ידי אדם לבן, גבר או אישה שהחליפו את הכפכפים שלהם בשלי.  אמנם דומות היו לשלי, אבל איך לומר- לא היה חיבור בנינו מהצעד הראשון ותיכף היה ברור שהוחלפו באחרות.
רצתי למלתחות בבהלה, עיני סרקו את כל המבקרים ללא הצלחה. מבט חטוף מתחת לדלתות המקלחות, השירותים... ואפילו הפצרה באחת הנשים שיצאה ממלתחות הנפרדות העלו תוצאות עגומות – הן אינן!

לכפכפים שלי היה אופי והן היו רכושי הפרטי! היה להם דרגש שבהן חיכו לי בהכנעה בבית. הן היו חלקות טובות וכנועות ואפילו מעט יותר ארוכות וצעירות מהכפכפים שקיבלתי שהיו סדוקות ודהויות  באזור המותן, הן היו קצרות רואי, קצרות גוף וללא אופי. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד כפכפים שחורות של מישהו אחר, להיפך – אני בעד כפכפים שחורות וכנועות, ולא אכפת לי מה עושים  בהן ומה ההסדר שסוכם בינם לבעליהם, אבל איפה כפכפי הכנועות הנאמנות והחסודות!?

מאותה תקרית חטיפה מצערת, שלוותי הופרה ואיני כשהייתי.
נעלי ההליכה השחורות שלי ננעלות בלוקר ללא רחם מחשש שרכושי יילקח על ידי אדם לבן אחר. ואם תהיתם, אותו דגם של נעליים שחורות נמצא ברשות (ובשירות) כמה ממבקרי מרכז הספורט. מי מהם מועד להחליף בטעות או שלא בטעות את נעליו המרופטות בשלי.

בכל יום שבא אחרי חטיפתן ובמשך כל זמן ההקפות בבריכה, כמה פעמים בשבוע, אני טורח לסקור את רגליהם של כל הבאים. מחפש כפות רגליים עם פרופיל של של אדם לבן, בגובה כשלי בערך עם פנים של אהבל. אפילו אימצתי סגנון שחייה חדש בו הראש מבצע סריקה של שטח הבריכה בטרם היד יורדת למטה ומבצעת את תנועת הגריפה. השלווה הופרה, השקט וההרמוניה אבדו, הלכו המחשבות –לא יכולתי לשחרר.

היום קפצתי לבריכה ופגשתי אדם עם כפכפים בדיוק כפי שאבדו לי. באותו מסלול ובאותו מנח כפי שציפיתי למצוא אותן, כנועות ושקטות. תחקרתי את הבחור והוא אמר שמעולם לא בא לשחות ביום שישי – ושהוא בכלל לא בטוח (מבט של אהבל כן היה לו). אני הייתי בטוח שהוא עובד עלי, אבל הכפכפים עמדו שמוטות ולא אמרו מילה – פחדו. לא הצלחתי להביא מסמכי שחרור או כל ראייה חוקית ולכן התקפלתי כשם שבאתי. אני עדיין ממתין לבואם.

אשתי אומרת שאיבדתי פרופורציה ושאני מאוהב בכפכפים השחורות, נראה לי שהיא מקנאה והיא רוצה שאעיף אותן מהבית. מבחינתה, שאניח לכפכפים לנפשם ושאשחרר.
אני מאד מקווה שהיא לא עומדת מאחורי הסיפור ושבכלל היא מכרה אותם לסוחר כפכפים ששינע אותן לעבדות בדרום, וארגנה להם סיבוב פרידה.

יום אחד הכפכפים תחזורנה אלי, מצולקות כולן, שבורות וחולמניות. יפגשו את המשפחה שלהן ויבקשו סליחה. אני, שלא חי בסרט הוליוודי – לא מוכן לקבל אותן אם הן נראות פחות טוב מאלו שיש לי (הקצרות, וחסרות המעוף). ולא משנה אם בית זה בית. מה שבטוח, אני אכפכף אותן טוב טוב על זה שמישהו אחר לקח אותן ולא אכפת לי שזה לא אשמתן.

אני רוצה את הכפכפים השחורות הכנועות החלקות. שישרתו אותי כאן ועכשיו!
הן הרכוש שלי והן לא ישוחררו לעולם ולא יצטרפו לתנועה לשחרור הכפכפים מאדוניהם, בטח ובטח שלא יכתבו ספר על כך ויעשו מזה שמאלץ הוליוודי.

זפרה זה כמו זוזוברה אבל חיקוי פחות מוצלח ויותר יקר 

במציאות חיקוי פחות מוצלח ויותר יקר לא קיים, ממש כמו זברה עם כנפיים 

מה שמזכיר לי את הבדיחה על אדם שהולך בגן החיות ומסתכל על גירף במשך שעה ארוכה, מגרד בראש ולבסוף אומר: "לא יכול להיות". בדיוק אז יורד אליו הגירף ממרומי העץ ולוחש על אוזנו - "עובדה!" 

+: תזמיני את הביביסיטר יותר מוקדם, לפני ההופעה נעשה משהו

-: מה נעשה? 

+: לא יודע,  נזרום... 

-: כן, אבל מה נעשה? 

+: לא יודע, נזרום, נעשה משהו, כל דבר, קצת זמן איכות, מקסימום יתחרבש אז יהיה לנו זמן לריב. 

-: אני לא חושבת שאני רוצה שנשלם לבייביסיטר כדי לריב

+: בואי נלך על זה! כמה פעמים יצא לך לשלם בשביל להתגושש?! 

עומד בפקק, מרים את הראש - מי לעזזל מפרסם על האוטובוס שדרושים "יצאניות רפואיות" בקורס "יצאנות רפואית" (ועוד בשכר נאה) ?!

במחשבה שניה, איזה ליצן אני... לא קורא טוב

אולי זה התת מודע

חסר לי! באמת שחסר לי את הנקודה הזו בסוף משפט.
חסר לי את הנקודה הזו כמו סקס טוב בסוף היום, כל יום.

אותך כבר לא מעניינות הנקודות בסוף המשפט.
המשפטים מבחינתך הם ללא נקודות, כך אפשר בלי כל בעיה להשחיל משפט, דעה נגדית, השקפה מתריסה.
הנקודות הן בכלל אינדיקציה מופרעת לסימני קריאה!
הם מכים אותך, מכאיבים לך, מעליבים אותך, משפילים אותך!

תני לי לעשות איתך סקס, בכל יום, בסוף היום, עם סימני קריאה ונקודות
נקודות על הבגדים ועל העור, כאלה שאנשים רואים ושואלים רק את עצמם מה לעזזל קרה שם...

חסר לי! בא לי לצעוק את זה באמצע הרחוב, אל המדבר הריק, אל גשמי הקיץ.

לצעוק ולכתוב עם נקודות ופיסוק (פישוק), פתח וסימנים, תנועות ארוכות וקצובות, ודגש גדול וסגול... 

לפני שנים רבות, עוד כשהייתה בלורית לראשי, פגשתי אותך, צנומה, חיוורת ורזה, עינייך יוקדות אש קרה, שיערך מתולתל, דליל ואוורירי, ובגדייך, בגדים לבנים ודקים.

ניגשת אלי באמצע מדרחוב בן יהודה והיטחת בי את שאלת השאלות - "מה הדבר הכי חשוב בעולם?".
ואני, מבולבל, מחויט, מחויל, במדים, נבוך ולא ממש מבין מאיפה הגעת.
"אהבה!", אמרת בנחרצות, והעצמות בלטו לך מהכתפיים וכאילו יצאת מעצמך באומרך את המילה.
לא נתת לי להסתובב וללכת, הוספת והידגשת שזה כל הסיפור, ואם לא אהבה אז עדיף שלא הינו כאן.

אז, לא הבנתי על מה את מדברת, חשבתי שאת משוגעת ושברחת מאיזה מוסד.
ואת המשכת ואמרת שכל אחד צריך אהבה, ושיהושוע אוהב את כולנו ושאני חייב לבוא איתך כדי לראות את האור. הסברת לי שהוא סבל בשביל כולנו, ושאת מוכנה לסבול ולעולם לא לדרוש בשעה שאת מעניקה את אהבתך, אהבת אין קץ.

בחיי שאם לא המבט המטורף, ואותו יהושוע, הייתי קונה לך מרק חם, ואולי מחבק אותך, אבל נרתעתי.
מילותיך הדהדו בראשי במשך שנים, ועד היום אני לא זוכר למה לא ליוויתי אותך, ואם לא לספקך, אז לפחות לאיזו מרקיה, להבין מה נכנס בך ככה, שבאת לי מקצה העולם, לבושה בסינדרום לבן ירושלמי משיחי ומבט מורעב בעיניים.

ובכל זאת, המפגש הקצר צילק אותי ומאז ועד היום, ואני באמת מאמין לך, שעה שאת עולה בדמיוני.
אולי הפכת לנזירה, אולי סתם קיבלת אהבה אחת קשה ארוכה וחזקה, ואת המשכתי איתי בלב, סתם כי רצית לאהוב אותי, בלי שום סיבה, בלי תנאים. לחבק, להעניק ולהפיץ את אהבתך לעולם, ובמיוחד לי, סתם ככה, באמצע הרחוב, בשמלה בלויה, במבט מאיר, ובתחושת שליחות, לקחת את סבלו של כל העולם ולהחזיר אך ורק אהבה.

מעבר לדמותך הנצחית, תמיד הייתה האהבה התלויה בדבר, שאדבר יפה, שאגיש במועד, שאקנה צעצוע.
ותמיד תמיד חיפשתי אותך בין המשפטים, בשעה שאני מעניק את המעט המעט שנותר לי, ללא תנאים, וללא ציפיות.
כמובן שנכשלתי, אבל את שם, רציתי שתדעי, שאני זוכר אותך ובאמת שאני מנסה, כי אם לא זה אז באמת אין שום דבר.
ואם אין שום דבר אז מה אנחנו עושים כאן לעזזל.

היא קמה מעבר לשולחן, ניגשה לספריה והוציאה ספר מוארך וצר.
על הספר היה כתוב "הזחל הרעב". ואז, מתחת לשמלת הבדים ולכובע הפטריה שעטף את ראשה הקטן, ציינה שבשביל לטפל בהפרעה של הגמגום, חשוב לקרוא את הכתוב לאט לאט, במתיקות ובהתמשכות. בלי לדלג, בלי לעצור, לחבר בעדינות את המילים, לדמיין כאילו הדברים באמת קרו. בנחת, בשמחה, באהבה והעיקר באיטיות מתמשכת ומתקתקה המתנגנת כשיר.

ואני, התחלתי לקרוא לאט לאט: "ביום השישי, <פאוזה>, הוא זלל <פאוזה> וזחל <פאוזה> דרך.. <פאוזה, הרמת גבות> עוגת שוקולד, גביע גלידה, מלפפון חמוץ, גבינה צהובה, פרוסת נקניק, סכריה על מכל, עוגת דבדבנים, נקנקיה, עוגיה, ופלח אבטיח ! <פאוזה רועמת, דום שתיקה>. באותו הלילה <מבט ממזרי, גלגול עיניים, שלוש נקודות> היה לו כאב בטן!"

ומיד כאשר סיימתי לקרוא, הבנתי איך לאט לאט אני מוחק לו את בעית הגמגום ומעביר אותו אל דומיין הפרעות האכילה.

נוט טו סלף: כדי לכבוש את העולם, צריך לחייך מעט יותר

היא: מה אתה רוצה לכבוד יום ההולדת שלך?

אני: לראות אותך עושה סקי מים ערומה, שתהיה מצלמה על המגלשים, ושנסריט את החזה שלך מתנפנף ברוח

היא: נו באמת

אני: אוקי, אז שנלך למועדון, אתלה אותך מהתיקרה ואזיין לך את הצורה

היא: טוב עזוב, הזמנתי לנו מקום להצגה ומסעדה - יום הולדת שמח.