על הקצה

ירדנו אל השאול,
כל הדרך שיחקתי בסמארטפון, ואת קראת בלונלי פלנט ומילמלת לעצמך את כל אשר יקרה בדרכנו.
לאחר שהיגענו אל נהר הסטיקס וביקשנו לחצותו, היגיע חרון העיוור, איש המעבורת ודרש את שכרו.
הוצאתי את המטבע שהוטמן תחת לשוני, ואת התנצלת ואמרת שאכלת אותו, כי חשבת שזה היה מטבע שוקולד, כזה שמחלקים בחנוכה. לאחר שתיקה מביכה, פשפשת דקה ארוכה בארנקך ושאלת אם יש לי כסף קטן. או אז, הוצאת שטר של מאה יורו, ואמרת שאין ברירה ומה זה בכלל בשבילנו, הרי ממילא אין תוכניות לקנות מזכרות מהשאול, ושחרון בכלל עיוור, זקן ומסכן ואפילו לא מרוויח שכר מינימום, והאדס החרא הזה, לא סופר אותו ממטר, ממשיך להעסיק אותו אחרי גיל הפרישה ואפילו לא מנגיש לו את סביבת העבודה.
סיננתי מבין שיני שעל טעויות משלמים, ושאת תחטפי הצלפות על הטעות האיומה הזו, ואת התחרפנת ופתחת עלי פה ואמרת שבשאול ממילא חוטפים, ולא ממינים יונה עם יין, ושאפסיק לבלבל לך את השכל.
חזרתי אל הסמארטפון בלית ברירה והמשכתי ב flowers vs. zombies, וחשבתי לעצמי, שאם כבר להריח פרחים אז שיהיה בסטייל.

השמש שקעה לה לאיטה, ערפל כבד התפזר עת תפליג המעבורת, ואני אצטנף לי עד סוף אותה חופשה.

אם היתי ספורטאי תחרותי, מעולם לא היתי פורש
וכשיגידו לי "מה, אתה ילד?", אני בשקט אלחש שכן, אחייך חיוך של ילד, ואצא שוב לדרך.
ובטח שלא בוכים על חומצות החלב שנשפך

בתום פעולת עוקץ בעורף האויב - עליתי מהחניה, נכנסתי לעבודה ועל פני חיוך ממזרי שאף אחד לא יכול היה לפענח. היתי כל כך מרוצה מעצמי ומהעוקץ שהושט על אלה שראוים לכך בכל קנה מידה, שמיד אחרכך דמיינתי כיצד אני מתראיין בהצלחה לתפקיד במוסד איפה שהוא במחלקת חוד החנית, מדור הקצה של הכידון, בפרויקט השפיץ של הסיכה, במחלקת הפיתוח של החדק של היתוש.
רק בהמשך ראיתי איך הראיון והתחקיר הבטחוני מתפקששים כשמגיעים לענין תחביבי הבידיאסם - גיימס בונד בוודאי היה ונילה ורק בגלל זה הוא עבר את הראיון (בטח גם בלוג לא גילו לו).

"מההתנהגות שלך, אני ממש בטוחה שיש לך איזו הפרעה, אני לא ממש זוכרת איך קוראים לזה, נדמה לי שזה שזה נקרא OECD"

בכל פעם שהשקדיה מתחילה לפרוח ולבשר את בוא האביב זה הולך ונבנה,
לוחץ בחזה, עולה למעלה ומחניק בגרון כמו גוש שאי אפשר לבלוע, עובר ללסתות עד שהעינים מתחילות להיגדש בדמעות, ואז זה פורץ החוצה. מראה מגוחך של בחור שרירי, קשוח, אסרטיבי, קר ודומיננטי, על פי רוב ציני ברמות מטורפות, שמתחיל לבכות כמו איזה כוסית עם בעיות חמורות בוויסות ההורמונלי ועודף קיטש מטופש.

מאד מביך להודות, אבל אני מרגיש די אבוד אל מול כל הפלא הזה של ההתחדשות בטבע, אל מול הפרפרים שמתעופפים, אל מול הזחלים, הפריחה , העננות המדהימה, להקות הציפורים שנודדות מלמעלה, ומעל לכל הריחות של האביב. הדבר הוא פלא בעיני וההתפעלות חסרת כל גבולות. אם מוסיפים לכל זה שיר מרגש ברדיו, וזה הקש האחרון שבועט אותי אל מרקם של תחושות חזקות מחשבות וגעגועים אל מקומות שהיתי בהם, אנשים יקרים שאינם עוד, והכרה בכך ששום דבר לא יציב ומובטח, לא לעצמך ולא לסובבים אותך, ויום אחד, בלי שום תכנון מוקדם, גם אתה תהיה חלק מגלגל הטבע, ותחסר לאלו שאוהבים אותך כל כך, ותשאיר גם אתה אצלם, בור שחור וענקי של געגועים שמתפרצים אל מול טריגר שכזה.

בכל פעם שזה קורה לי ליד אנשים, והלחלוחית בעין מאיימת להתפרץ, אני תיכף אומר שנכנס לי משהו לעין, ושיש לי אלרגיה חמורה לפריחה האביבית, ועמוק עמוק בפנים, מרסן את עצמי שלא יהיה בושות.

עם כל הכבוד של להיות שותף פעיל בחוויה של ההתחדשות האביבית, היתי מעדיף לגור במקום שם אין חגים, אין חופשות, ומזג האוויר לעולם לא מתחלף, שלא ארגיש חס וחלילה משהו, שיהפוך לי את הבטן ויזרוק אותי אל מקום מפוקפק שכזה



מילים: רבינדרנאט טאגור
לחן: יוהן סבסטיאן באך
תרגום: שלמה גרוניך

אין שלג אין דאגות

לאחרונה גיליתי שהביצה השמאלית גדולה משמעותית מהימנית,
צברה ריבית והצמדה ותפחה למימדי ענק כמו חוב לאומי
אני תוהה לעצמי אם זה בכלל מענין אי אלו מהן.

טיפחתי חרמנות בריאה אחרי קצת יותר משבוע בחול שלא ראיתי אותך
בשיחת הטלפון בנינו פתחתי בדברי זימה, תיארתי לך כמה אני חרמן ואיך שבא לי לפרק לך את הצורה כשאחזור
אבל את הערת שדיבורים כמו "לפרק לך את הצורה" לא עושים לך את זה, ושמצידך לעשות נעים בגב זה משהו שבהחלט היית מעדיפה.
תיכף דמיינתי אותך מתחככת בי, גומרת, מסתובבת והולכת לישון, כי מחר יום עבודה.
בעודי מדבר בטלפון, התקבצו מסביבי המון צוציקים מקומיים ושרו "לך כבר הביתה, פיפי ולישון" בשפת אימם, אבל גירשתי אותם

בשבילי "לפרק לך את הצורה" הוא רק האנדרסטייטמנט של מה שהיתי עושה לך
והוא פוגש אותך במינימום הדרוש לי כדי לשמור על השפיות ביחסים הוונילים האלה.

זה לא סוד שכשאדם רעב, הוא חושב כמו חיה, ואני לא מתבייש בחייתיות שלי, במיניות הבוטה שלי ובתאווה הבוערת שלי אלייך.
אם זה היה תלוי רק בי (ובעוד כמה דברים) הייתי בא כמו (וי)קינג הביתה לאנוס ולבעול אותך בפראות
להעיף לך סטירה, לקשור לך את הידיים, להעלות אותך על צלב, להצליף ולהשאיר סימנים שכולם יראו
להוסיף מצבטים, אלקטרודות, פלאגים ועוד שפע אביזרים מהמרתפים האפלים של האינקביזיציה,
ואחר כך לאכול לך את הכוס, עד שתתחנני כבר לגמור.
הברוטאליות הזו רק מבטאת את כמה שאני רוצה בך. בשבילי זה טבעי, אבל משום מה אני אמור להתבייש בזה.

מצד שני, לעשות לך נעים בגב יחסוך לי את הטרחנות שלך.
סבבה, אני חושב שאני אלך על לעשות נעים בגב.

לעיתים אני מלווה במבט אישה יפה עם ריח בושם, זה יכול לקרות סתם ככה פתאום בלי התראה.
היא יכולה להיות מוכרת בחנות, דיילת במטוס, מארחת במסעדה או סתם אישה יפה שפשוט צועדת לה ברחוב.
אני סורק אותה מלמטה למעלה לאט לאט, נודד במחשבות ומתחיל לפנטז ולחלום בהקיץ -
עקבים, נעליים, קרסוליים, גרביונים, ירכיים, מותניים, הכל הולך ונבנה בצורה מושלמת כמנגינה שמימית... חזה, צוואר, אזניים, עיניים, שיער
אפשר לנדוד במחשבות למחוזות רחוקים אבל אז אני נתקע איפשהו באיזור של השפתיים.

איפשהו באיזור השפתיים, איך שאני מדמיין אותה באקט של מציצה הגונה, מבצבצות להן מחשבות וחלקי משפטים שמבטאים את הפער בין הדמיון למציאות,
איפשהו שם במוח האחורי, הולך ומגיח לו המשפט "היא תאכל אותך בלי מלח", ומשם הדרך למטה מאד מהירה, ולא יעזור כבר שאני מדמיין אותנו על אי בודד כי ברור לי שאין מצב שהיא לא היתה אוכלת אותי, במלא מובן המילה אם כבר לא היה נשאר מה לאכול.

ואז, החיוך החמוד שלה, מושלם ככל שיהיה, מקבל משמעות שונה, כי בחזית מופיעות להן שיניים יפות, לבנות, ישרות ומושלמות.
כאלה שטופלו אצל אורתודנט בכיר, רק כדי לפגוש אותי על אותו אי בודד, כדי לאכול אותי, ורק אותי, בלי מלח

ככה זה בחיים, יש דברים שלעולם לא תשיג, אבל מצד שני גם הם לא ישיגו אותך.



(אין באמור בכדי לפגוע בך אישתי היקרה - מפרגן לך על שבחרת בי, למרות הכל )