ירדנו אל השאול,
כל הדרך שיחקתי בסמארטפון, ואת קראת בלונלי פלנט ומילמלת לעצמך את כל אשר יקרה בדרכנו.
לאחר שהיגענו אל נהר הסטיקס וביקשנו לחצותו, היגיע חרון העיוור, איש המעבורת ודרש את שכרו.
הוצאתי את המטבע שהוטמן תחת לשוני, ואת התנצלת ואמרת שאכלת אותו, כי חשבת שזה היה מטבע שוקולד, כזה שמחלקים בחנוכה. לאחר שתיקה מביכה, פשפשת דקה ארוכה בארנקך ושאלת אם יש לי כסף קטן. או אז, הוצאת שטר של מאה יורו, ואמרת שאין ברירה ומה זה בכלל בשבילנו, הרי ממילא אין תוכניות לקנות מזכרות מהשאול, ושחרון בכלל עיוור, זקן ומסכן ואפילו לא מרוויח שכר מינימום, והאדס החרא הזה, לא סופר אותו ממטר, ממשיך להעסיק אותו אחרי גיל הפרישה ואפילו לא מנגיש לו את סביבת העבודה.
סיננתי מבין שיני שעל טעויות משלמים, ושאת תחטפי הצלפות על הטעות האיומה הזו, ואת התחרפנת ופתחת עלי פה ואמרת שבשאול ממילא חוטפים, ולא ממינים יונה עם יין, ושאפסיק לבלבל לך את השכל.
חזרתי אל הסמארטפון בלית ברירה והמשכתי ב flowers vs. zombies, וחשבתי לעצמי, שאם כבר להריח פרחים אז שיהיה בסטייל.
השמש שקעה לה לאיטה, ערפל כבד התפזר עת תפליג המעבורת, ואני אצטנף לי עד סוף אותה חופשה.