נוסע במחשבות, נוסע בזמן
לעומתי באים והולכים שלטים מוארים - "חג חנוכה שמח מכביש 6".
אני שואל את עצמי, איך זה שהכביש מנסה לומר משהו ומעודד אותי.
מאחור ישנים הקטנים, לצידי את, עושה עצמך ישנה, ותוהה איך נפלתי עליך.
אילו רק הכביש היה מנסה לומר גם לך משהו, כמו, "תקשיבי לו יא בסקוויט" אולי גם "תני כבוד!, הוא צריך את זה כמו אוויר לנשימה" אז אולי היתה נוצרת תפנית מפתיעה, מחלף חדש, אל מקום לא צפוי ומעודד.
ואנחנו יודעים לאן מועדות פנינו, אין מחלפים מפתיעים, והכביש שותק, רק שותק ונבוך.
הכל צפוי, הכל רשום ורק זמן ההגעה לא ברור
על הקצה
וייק אפ ניאויש לי חבר שלא מזמן איבד אדם מאד קרוב אליו באופן מצער.
מאז אותו יום, הוא לא ממש מוצא את עצמו ומנסה להבין אם אנחנו חיים במעין סוג של מאטריקס.
כל הענין הזה של אדם שנעלם לו יום אחד הוא פלא בעיניו, דבר לא נתפס ממש.
הוא מוצא את עצמו במונולוגים ודיאלוגים עם החברים ולא ממש יוצא או מגיע לשום נקודה.
אפשר לומר שהוא בסיכסוך קבוע עם חוקי המאטריקס והארכיטקט שלה וחושב שהחוקים לא ממש הגיוניים ושהוא חייב לצאת מכאן, למרות שלא ממש ברור לו מה "כאן" נחשב.
לא מזמן, הוא ביקר בערב שנערך במרכז הירידים שאורגן על ידי מרכז הקבלה העולמי וחזר עם הרבה מאד תובנות על הכל ועל שום דבר בעצם. אחד מהדברים שהשאירו עליו רושם חזק היה נושא הערבות ההדדית וכל החוויה העילאית שבפגישת אנשים שמחפשים את עצמם ומנסים לכבול את גורלם ברעיון סינגולרי כמו ערבות.
הוא סיפר לי שעמד ורקד עם אנשים שממש לא הכיר, ושר איתם כל מני שירים אל תוך הלילה, דבר שחיזק אצלו את תחושת הזרות, המוזרות שהלכה ונהפכה רגילה ונעימה ויצקה תוכן אל רעיון המופשט שנקרא ערבות. בהמשך הערב עלו כל מני אמנים משנות השמונים והתשעים ואפילו דודו זר נתן בראש עם קטעי שירה.
הבטתי בו בהשתאות אין קץ משום שלא ממש הבנתי איך הוא וערבות הדדית מתחברים, והערתי: "תן לי לנחש... אתה ודודו זר עפתם אחד על השני ופצחתם בשירה אדירה של - אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני"
והוא השפיל מבט, והבין שלפחות אני, נשארתי אני (ציני, נטול רגישות ועוקצני), לא פחות ממה שהוא נשאר מה שהוא (קשקשן, מרוכז בעצמו ולא ממש ממוקד).
האינרנט הפך פתאום לנקבה ואף אחד לא מודיע שהוא יצא מהארון?!
גזרת על עצמך לצום השנה בכיפור
והשארת לי את ממלכת המטבח
כיקום מושלם ללא חטאיך הקטנים
המפוזרים על הצלחות, השיש,
הרצפה ומה שבינהם.
התגלגלנו חזרה מהלונה פארק ונכנסנו לאוטו,
לא לפני שהכנסנו את הבלון של וונדר וומן לתא המטען, כי לא היה ממש מקום בתא הנוסעים.
בדרך שמענו אותה דופקת ובועטת ומנסה לצרוח
כשהיגענו היא היתה נראית סחוטה ולא הוציאה מילה, רק הסתכלה במבט של כוכב אייטיז.
נכנסנו הביתה וקשרנו אותה לכיסא כדי שלא תברח ותתעופף לה לחופשי.
כך מדי יום, היא היתה עומדת זקופה, קשורה ומתוחה, מסתכלת אבל לא מוציאה שום מילה
אחרי כמה ימים היה נראה שהיא כועסת והברק בעיניים נעלם והפך למסכן
בתום שבוע היא לא היתה ממש זקופה אבל התעקשה להישאר בתנוחה
לפח היא לא רצתה להגיע - זה בטוח.
כשלא היה לה כח להתרומם והיא כבר זחלה על הריצפה, שיחררנו אותה מהמרפסת.
היא עפה לה לחופשי אבל לרגע היה נדמה שהסשן דווקא מצא חן בעיניה
ואולי עוד יום אחד תחזור.
"אפשר שאלה לא קשורה" ?
ראיתי את סופרמן
הוא יצא לטייל עם הכלבה
אשתו לצידו והילדה בעגלה
היא צעקה עליו
כמעט הוא עף משם
אולי התבייש
ואולי לא היה לו אומץ גם
הופתעתי לשמוע על הפרויקט המענין בו ישבו אמנים ואישי ציבור בתא מבודד וחשוך, על דרגש עץ, כל אחד שעה, לאת הזדהות עם גלעד שליט.
על זה אבא שלי ז"ל היה אומר "אין לך מה לעשות?" ובטח היה מוסיף בליבו "מה יש לך איזה ענין סאדו מאזוכיסטי?"
מענין אותי לדעת אם לאותם אמנים ואישי ציבור יש איזה קטע סאדומזוכיסטי - כי זה באמת כותרת, או שסתם בא להם להביך את הממסד (זה כבר לא ממש כותרת, במיוחד לאחד מאישי הציבור הבולטים בפרויקט שהביך את הממסד ברמות בינלאומיות חוזרות ונשנות עוד כשהיה חלק ממנו).
אני מודע לכך שמדובר בסוגיה רגישה, שלא מומלץ לעשות ממנה צחוק. אבל חייבים להודות שקצת נמאס מיחצנים ואקטיביסטים שצובעים את דפי האינטרנט בקמפיינים שדופים ובעלי ראיה צרה ומוגבלת. נמאס לראות פעילים שמרססים בגאווה (על הבתים, גדרות, בדרכים בין עירוניות ובנופים בתוליים) את שמו של המסכן.
"זה מחיר פעוט לרסס לכם על הבנין, על השלט, על הדיונה בדרך לאילת" יאמרו, "הרי הבחור סובל יום ולילה, ואצלכם הכל דבש" - ויביאו לכם בקטנה, כדי שתבינו איך זה לסבול.
לרכב על הגל ועל התופעה זה קל – אמן שנותן יד לתופעה מצטרף לטרנד, מקבל פירסום, ולו במחיר פעוט של לשבת שעה קלה בחדר חשוך ולדמין איך יעטפו אותו בזרקורים כשיצא ואיך יקבל רגע של חסד כשיספר איך הוא נגע בגלעד (ואף יזיל דמעה).
אם נניח לרגע שיש לחלק מהאמנים ואישי הציבור נסיון בתחום להתחבר לסבל ולכאב, להיות מאזוכיסטים אמיתיים, למה שלא ינקרו לעצמם את העיניים וינסו לחיות כמו אלו מהם שבאמת איבדו את מאורם וחיים בצל הכאב הנצחי האפור והמשעמם?
לעולם לא נראה את האמן או איש הציבור סועדים אנשים מסכנים ובו בעת מניפים על נס את ענינו של שליט,
לעולם לא נראה אקטיביסט שפוצח במבצע נקיון חופים וצידי דרכים כדי לקדם את הנושא.
קל להיות אפנתי ואולי גם לדפוק ולשבור את השולחן,
קשה לבנות, קשה לטפס במסע סזיפי אל ראש ההר עם הסלע,
לראות אותו מתגלגל לצד השני ולעשות את זה שוב ושוב,
בהבנה והכרה שזה מה שיש ולא צריך להתרגש מזה
הרי כל הענין הוא הקרנת הסבל כלפי חוץ, שתסבלו, שתחסירו פעימה,
שתנועו במקומכם בחוסר נוחות, שיצליפו בכם ושתגידו תודה!
אם אתם מתחברים לקטע הסאדומאזוכיסטי
אז תפסיקו לצרוח בבעתה, ותתכוננו להמשך הסשן
(בונוס, השפלה רצינית - שיחרור אסירים?).
קיים חשש אמיתי שתתאהבו בענין - הסאדיסט והמאזוכיסט יחברו בשנית
וגר זאב עם כבש (רק כדי להתעלל בו), ועוד יבקש לקבל "תודה מאסטר" אחרי כל מכה.
אני בכל מקרה לא מתחבר לקטע,
נשמע לי טרן אוף רציני.
מהיום שקיבלנו טוואי משי, כל עץ שאני מסתכל עליו הוא או עץ תות (1) או לא עץ תות (0).
לאבד את הרחם
לאבד את הילדות
לאבד את הבגרות
לאבד את הבתולים
לאבד את התימימות
לאבד את האמון באדם
לאבד את השפיות
לאבד את מפתחות של האוטו - פאק, איפה השארתי אותם?!