על הקצה

המלצר הערבי התנצל על השירות הגרוע והוסיף שלא נשאר קטשופ בגלל שמכשירים את המטבח לפסח.
לאחר שהעפנו מבט תמוה אל עבר הפיתות שעל השולחן הבנו את הבדיחה המאולצת.

"תשמעו", הוא אומר, "אם אתם פותרים את החידה אתם יוצאים בלי לשלם! אם אתם לא פותרים, תשלמו כפול...
נסו להגיע באמצעות פעולות חשבון בסיסיות (כפל, חילוק, חיבור, חיסור, חזקה, שורש) אל המספר 25
באמצעות המספרים האלה: 2, 4, 6, 8. בכל מספר או פעולה ניתן להשתמש לא יותר מפעם אחת."

נסו לפתור את החידה תוך כך שאתם מדמיינים שאריות ארוחה, פירורים, צלחות סלטים גמורות, מתוקים, קפה וילדים צורחים.

אצלנו הגברים, הזיכרון הוא לא האיבר הכי מפותח (ביחס לנשים כמובן)
ולכן כשאתה עוקב אחרי ההתפתחות ההיטורית של העם שלך, אתה קצת תוהה איך כל הזמן טרחו להזכיר לך את המאורע ההוא מהעבר.

לפעמים נדמה לי שאלוהים הוא בעצם אישה טרחנית שלובשת פוטר, מגדלת ירכיים, ומחזיקה פנקס השחור. כזו שמזכירה לבעלה איך הפרידמן העמלקי הזה דפק אותו בעבודה ואיך לא צריך לוותר לו. כזו שזוכרת כל מני דברים שלא היו עולים על דעתך ומזמן הית שם בצד.

כן, אני יודע שעם ללא היסטוריה לא צריך להתקיים, את זה כבר אמרת לי אלוהים יקרה – את כזו פולניה. ובכלל מה זה משנה.

לפעמים נדמה לי שאלוהים הוא בעצם ערס ציפלון אשדודי לא כל כך מפותח, עם מבט מטורף שמחפש בלאגאן. כשהוא אומר "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח", זה נישמע בערך כמו הקול המתנגן שוב ושוב "לא היתי מוותר, לא היתי מוותר" (או "לא ראינו דם" במלודיה של "עם ישראל חי"). ערס מהדגם המעצבן, כזה שעומד בצד, לא עושה כלום מלבד לחמם את העסק, ובטח שלא להתערב או להיכנס לתיגרה (כך היה מאז ומעולם).

לפעמים נדמה לי שאלוהים הוא בעצם דום מתוסכל וחסר יכולת חיובית, פשוט ככה.
שדד לו שפחה מהמדבר שהיתה בעצם של מישהו אחר וכפה עליה את עצמו (או בלשון בי.די.אס.אמית - כפה עליה הר כגיגית). ועל מנת שתתרצה, סיפר לה כמה היא מיוחדת, ואיך רק אותה, מבין כולן, יכול היה לבחור ואף קינח בכמה מטאפורות על חול וים. זה לא משנה שאיזה עמלקי נכנס בה מאחורה, הדום הזה לא מתכוון לעשות כלום, וכמו שאמרנו, כך היה מאז ומעולם, לאורך הזוגיות העלובה הזו.

לפעמים הסאבית הזו, מהרהרת על איך היא גמרה ככה, בדירה קטנה ים תיכונית, צרת מזדרון, ללא מזגן, בלי מים, עם שכנים מפוקפקים ואוכלת את עצמה אבל עדיין ברובה מקיימת תרי"ג טקסים מוזרים שצוו לה - בל תשאל למה, כי יש פה דום עצבני, ובכלל מדובר בסאבית מטומטמת ואין שום סיבה שתבין את הדום הזה, ההוא האישה הפולינה, הערס האשדודי, הדום הבינוני

זה בעצם אנושי לנסות להיזכר ולפחד לשכוח, זה אנושי אפילו יותר להתחמם על משהו ולא לוותר. ולכן ברור שהפולניה, הערס, הדום והאלוהים שהומצא לו על ידי אחד מהם, שוכן ביננו, בתוכנו והוא אנושי ומוגבל לא פחות מאיתנו.

אחת לתקופה, אני צופה בסרט שמציף אותי בהירהורים ובמחשבות על החיים.
לרוב, תקציר הסרט הכתוב, לא מעיד על הטלטלה שתאחז בך כשתצא ממנו.
כזה הוא הסרט "פייטר" אליו היגעתי סתם כך בגלל השם ובגלל הרצון להתרענן בקצת אלימות ואקשן.
אחרי שאתה יוצא, אתה מהרהר בדמות הגיבור ואף מנסה לחשוב מה אתה הית עושה במקומו, ובקיצור לנסות לחיות חים של מישהו אחר, או לפחות לנסות ולמצוא קווי דמיון למה שעובר עליך, להשליך מהדילמות שאחזו בך בחייך אל מול התסריט, העקרונות המוצגים בו, ולבדוק האם אתה מזדהה איתם.
(אני תוהה אם הענין הזה ילדותי או פשוט אנושי, כי הבת שלי עושה את אותו הדבר בכל פעם מחדש).

דמות הגיבור, גרמה לי להירהורים מטרידים על הנסיון להתמודד מול אלה שמחזיקים אותך קרוב אבל לא קרוב מדי. רוצים שתעוף אבל קוצצים לך את הכנפיים, מחבקים אותך אבל מוציאים לך את האוויר, ומנסים לשלוט בכל דבר שתנסה לעשות.
הניסיון להילחם (תרתי משמע) בכל הדברים שבולמים אותך הוא זה שעושה את ההבדל בין פיטר ללוזר (משימות, אמא שתלטנית, אשה שלא ממש מבינה אבל רוצה בטובתך, ומציאות בלתי אפשרית), ומעל לכל הטוב שאתה מנסה למצוא בעצמך למרות שאתה יודע שבקלות הית יכול לגמור כוייט טראש (אישתי קוראת לזה "פרענק" בהתנשאות מעוררת ריחוק).

מדובר במאבק שליטה בחיים שלך. מאבק סזיפי אינסופי וסאדו מאזוכיסטי.

הצמיחה, השליטה והמצוינות מגיעה מהמקומות הנמוכים,
מהמעידות, ממכות שחטפת מהמציאות האכזרית,
ומהאנשים שאתה בוחר להיות לידם.

זה לעולם לא נגמר, תמשיכו לקפוץ בפינה - לא לשבת...
עוד מעט הצילצול שמבשר את המשך הקרב

"חזק, חזק, חזק ובקצב"
"כן, כן, כן..."

כך צועקת מדריכת האירובי באולם שליד חדר הכושר
ואני תוהה לעצמי אם היא באמת מבינה
איך מדמיינים אותה כשהיא אומרת את זה

אני לא דפוק או משהו, אני רק שואף לשלמות.
בעצם זו כן דפיקות, קוראים לזה אובססיב-כוס-אמק...

אתה תמיד מנסה לשפר, אבל מה לעשות, אף אחד לא מושלם וזה די מתסכל.
אפשר לחשוב שאם תשפר ביצועים, תרגיש יותר טוב (מה שנכון חלקית)
אבל זה בעצם שקול למשל המפורסם על הכסף - ככל שיהיה לך יותר תחשוב שאתה צריך יותר כדי להיות אוטוטו מאושר.

הצרה היא שכולם מסביב נגועים במחלה ואפילו מרגישים חופשי לתת לך (או למי שזה לא יהיה) דגשים לשיפור: הבנקאי, המאמנת האישית, יועץ הנישואים, הבוס, נהג המונית שלא מפסיק לפטפט וההוא שמקלל ברכב שלידך.
אה כן, ואיך שכחתי אותך אישתי היקרה.

לאחרונה נזכרתי בכמה סצנות מ"מועדון קרב" והחלטתי לרשת קצת חוש הרס עצמי בפסיכולוגיה של הפוך על הפוך.
בסרט, החברים מקבלים משימה ללכת מכות עם מישהו ברחוב, סתם בלי סיבה.
אני החלטתי, ללכת נגד הסיפור הזה של השלמות ולפרגן לדבר ההפוך.

קאט - הטלפון מצלצל.
- "עוד לא מסרת את המשוב השנתי על X"
- "אין בעיה מיד" אני אומר, ולמרות ש X היה קצת בעיתי השנה אני ממלא עליו משוב עטור שבחים ושולח.

קבלו משימה חברי המועדון:
עשו מדי יום אקט אחד שמבטא חוסר שלמות: פרגנו לסאבית שפישלה, שבחו מישהו שלא ראוי לכך, אחרו במעט לפגישה, השאירו כלי אחד בכיור, דלת אחת לא סגורה, תאכלו ביס אחד יותר ממה שצריך.

כי שלמות היא ענין של השקפה
שלמות באה קודם כל מבפנים ואחרכך מבחוץ

שמעתי את המילה בזווית האוזן
אחר כך שאלתי ואף אחד לא הבין על מה אני מדבר.

חיפוש קצר העלה:

זיעה קרה!
מכירים את ההרגשה?!

בבת אחת זה נופל עליך ואתה מצטמרר באופן בלתי צפוי.
זה קורה כשאתה נוסע באוטו וכמעט עושה תאונה או בכל מצב אחר בלתי נשלט, מבהיל ופתאומי.

לי זה קרה כשאשתי גילתה את יחסי האינטימיים עם הבלוג בכלוב ואת הדואליות (משחק מילים שכזה) עם השוכנות בו.
כלומר גילתה את החשבון, המסרים שבו, הבלוג, ה.....כל!
לזה אני קורא זיעה קרה!

היא עוד מעט מגיעה הביתה, אתה מתהלך בבית חסר אונים, יודע שהיא יודעת, והולכת לעשות איתך את "השיחה".
כמובן שרצתי לכבות את כל הפוסטים ולהוריד פרופיל, לרדת למחתרת, להיעלם מהאתר, שלא לדבר על להיעלם מעל פני האדמה, אבל האתר מתוכנן כך שלא תוכל באופן פשוט כל כך להיעלם או להחליף זהות.

כאן לא הזמן לציין מספר בעיות פרטיות (טכניות ומקצועיות) חמורות ביותר באתר, שהעלתי להנהלה... שלא הבינה על מה אני מדבר כלל

באופן מפתיע למדי, לי דווקא יותר הפריע חשיפת הבלוג ושיוך הבלוגר (גוף ראשון) אל מרכולתו, מאשר חשיפת המסרים המפוקפקים שהופיעו לי בתיבת המסרים.
ההרגשה של החדירה לאינטימיות המטופשת שבניתי מול קוראי היתה בלתי נתפסת.

מיותר לציין שבשיחות שאחרי, המצב היה קשה מאד.
נושאים בסיגנון "יחסינו לאן" מילאו את השגרה הנפיצה ושברו את המרקם העדין שהופר.
ושוב, באופן בלתי צפוי - דווקא היו אלו הזיכרונות מהבלוג שקראה שהציפו בה רגשות.
בזמן המועט בין גילוי הבלוג לרגע שהסתרתי אותו, האישה הספיקה לקרוא, להתרגש, להתפעל ואפילו לבכות...
היה לה מאד קשה להבין למה אני כותב לאחרים ומנסה לשוחח עם אחרות על מה שאולי לא תבין לעולם.

זמן רב יעבור עד שנחיה בהשלמה מפוקפקת עם המצב הבלתי מובן הזה.
שבועות יעברו עד שאשחרר מהמרתף מספר פוסטים בודדים מהבלוג בחזרה, ספק אם אשחרר שוב את כולם.

עכשיו אני פתוח בפני כל (+ בת זוג עם חוש ביקורת מפותח) וצריך לצנזר את עצמי, אולי אף את רגשותי העזים.
עכשיו הכל יהיה פחות מענין, פחות אישי, פחות רגיש, פחות חושפני, פחות נתון לפגיעות, פחות דמיוני ומטופש, מה אני עושה פה לעזאזל, כל הכיף הלך!


היא לא תתחבר לסצינה כנראה לעולם, אין לה שום ענין בכך.
כל שהיא רוצה זה לחיות על בסיס "בלי נאמנות אין אזרחות" (בל נציין אבהות ואהבה), מצרך נדיר וחיוני לקיום המרקם העדין בו אנו חיים (ולחשוב שאת מתעבת את ליברמן...)

אז אם אתם רואים זוג באחד מהמועדונים המפוקפקים פה בארץ,
בו הבעל מתלהב והאישה, נבוכה, מסיטה מבט, מצקצקת בלשונה ומרגישה לא שייכת
אז... תשכחו מזה, זה לא אנחנו. אנחנו לא הולכים להמציא את עצמנו מחדש.
פשוט, כל מה שצריך לעשות זה לאסוף את השברים, לחיות עם המצב המוזר הזה ולקוות שהמרקם העדין ישמר ולא יתפוצץ שוב.


---
אחרית דבר:
אם לא ברור לכם (ולך בפרט) הכל כאן דמיוני
אני לא הולך לעמוד מאחורי דברי ולו לרגע
אם ביום מן הימים אדרש לתת תשובה למישהו, הרי שיש לציין מראש:
הכל פרי הדמיון, גוזמא מופרכת וחסרת עמוד שידרה
אומר את זה אחת ולא אוסיף

אלמנה שחורה על הקיר בדירה
כורכת קושר אונסת אותך
אל תקום אל תזוז, בל תעיז, אל תנשום!
זרעך ארבה, בטרם תידום
עוד מעט זה נגמר, הישאר במקום
עוד מעט ואבד, תיפרד לשלום

"דאודורנט REXONA, הוא לא יאכזב אותך!!"
כך כרז לו שלט מאחד האוטובוסים בפקק.

אני לא דאודורנט, זה בטוח. לאכזב אני יודע.
אולי בגלל שהדיאודורנט מכסה על סירחון, הוא נתפס כמושלם.
בל נשכח שישנם מיליארדי דיאודורנטים אחרים שדווקא כן מאכזבים
ולכן, זה שהוא לא מאכזב זה דווקא חוצפה בוגדנית
חוצה גבולות ושוברת מוסכמות.

אני לא דאודורנט!! כזה אני, בל תאהבי זאת אם לאו
זה דרכו של הטבע, לאכזב אותך, לבגוד בגופך, בנפשך
הטבע הוא בוגדני, מאניאק, בן זונה

רק הרקסונה הזה, מהאוטובוס מבטיח הבטחות.
מחומרים טבעיים הוא לא עשוי, זה בטוח

היא - תסתובב לצד השני, אתה נוחר לי
הוא (מהומהם מתוך חלום) - אין כאן צד שני!!, זה הכל דיגיטלי כאן!!