על הקצה

אחת לתקופה, אני צופה בסרט שמציף אותי בהירהורים ובמחשבות על החיים.
לרוב, תקציר הסרט הכתוב, לא מעיד על הטלטלה שתאחז בך כשתצא ממנו.
כזה הוא הסרט "פייטר" אליו היגעתי סתם כך בגלל השם ובגלל הרצון להתרענן בקצת אלימות ואקשן.
אחרי שאתה יוצא, אתה מהרהר בדמות הגיבור ואף מנסה לחשוב מה אתה הית עושה במקומו, ובקיצור לנסות לחיות חים של מישהו אחר, או לפחות לנסות ולמצוא קווי דמיון למה שעובר עליך, להשליך מהדילמות שאחזו בך בחייך אל מול התסריט, העקרונות המוצגים בו, ולבדוק האם אתה מזדהה איתם.
(אני תוהה אם הענין הזה ילדותי או פשוט אנושי, כי הבת שלי עושה את אותו הדבר בכל פעם מחדש).

דמות הגיבור, גרמה לי להירהורים מטרידים על הנסיון להתמודד מול אלה שמחזיקים אותך קרוב אבל לא קרוב מדי. רוצים שתעוף אבל קוצצים לך את הכנפיים, מחבקים אותך אבל מוציאים לך את האוויר, ומנסים לשלוט בכל דבר שתנסה לעשות.
הניסיון להילחם (תרתי משמע) בכל הדברים שבולמים אותך הוא זה שעושה את ההבדל בין פיטר ללוזר (משימות, אמא שתלטנית, אשה שלא ממש מבינה אבל רוצה בטובתך, ומציאות בלתי אפשרית), ומעל לכל הטוב שאתה מנסה למצוא בעצמך למרות שאתה יודע שבקלות הית יכול לגמור כוייט טראש (אישתי קוראת לזה "פרענק" בהתנשאות מעוררת ריחוק).

מדובר במאבק שליטה בחיים שלך. מאבק סזיפי אינסופי וסאדו מאזוכיסטי.

הצמיחה, השליטה והמצוינות מגיעה מהמקומות הנמוכים,
מהמעידות, ממכות שחטפת מהמציאות האכזרית,
ומהאנשים שאתה בוחר להיות לידם.

זה לעולם לא נגמר, תמשיכו לקפוץ בפינה - לא לשבת...
עוד מעט הצילצול שמבשר את המשך הקרב