על הקצה

אצלנו הגברים, הזיכרון הוא לא האיבר הכי מפותח (ביחס לנשים כמובן)
ולכן כשאתה עוקב אחרי ההתפתחות ההיטורית של העם שלך, אתה קצת תוהה איך כל הזמן טרחו להזכיר לך את המאורע ההוא מהעבר.

לפעמים נדמה לי שאלוהים הוא בעצם אישה טרחנית שלובשת פוטר, מגדלת ירכיים, ומחזיקה פנקס השחור. כזו שמזכירה לבעלה איך הפרידמן העמלקי הזה דפק אותו בעבודה ואיך לא צריך לוותר לו. כזו שזוכרת כל מני דברים שלא היו עולים על דעתך ומזמן הית שם בצד.

כן, אני יודע שעם ללא היסטוריה לא צריך להתקיים, את זה כבר אמרת לי אלוהים יקרה – את כזו פולניה. ובכלל מה זה משנה.

לפעמים נדמה לי שאלוהים הוא בעצם ערס ציפלון אשדודי לא כל כך מפותח, עם מבט מטורף שמחפש בלאגאן. כשהוא אומר "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח", זה נישמע בערך כמו הקול המתנגן שוב ושוב "לא היתי מוותר, לא היתי מוותר" (או "לא ראינו דם" במלודיה של "עם ישראל חי"). ערס מהדגם המעצבן, כזה שעומד בצד, לא עושה כלום מלבד לחמם את העסק, ובטח שלא להתערב או להיכנס לתיגרה (כך היה מאז ומעולם).

לפעמים נדמה לי שאלוהים הוא בעצם דום מתוסכל וחסר יכולת חיובית, פשוט ככה.
שדד לו שפחה מהמדבר שהיתה בעצם של מישהו אחר וכפה עליה את עצמו (או בלשון בי.די.אס.אמית - כפה עליה הר כגיגית). ועל מנת שתתרצה, סיפר לה כמה היא מיוחדת, ואיך רק אותה, מבין כולן, יכול היה לבחור ואף קינח בכמה מטאפורות על חול וים. זה לא משנה שאיזה עמלקי נכנס בה מאחורה, הדום הזה לא מתכוון לעשות כלום, וכמו שאמרנו, כך היה מאז ומעולם, לאורך הזוגיות העלובה הזו.

לפעמים הסאבית הזו, מהרהרת על איך היא גמרה ככה, בדירה קטנה ים תיכונית, צרת מזדרון, ללא מזגן, בלי מים, עם שכנים מפוקפקים ואוכלת את עצמה אבל עדיין ברובה מקיימת תרי"ג טקסים מוזרים שצוו לה - בל תשאל למה, כי יש פה דום עצבני, ובכלל מדובר בסאבית מטומטמת ואין שום סיבה שתבין את הדום הזה, ההוא האישה הפולינה, הערס האשדודי, הדום הבינוני

זה בעצם אנושי לנסות להיזכר ולפחד לשכוח, זה אנושי אפילו יותר להתחמם על משהו ולא לוותר. ולכן ברור שהפולניה, הערס, הדום והאלוהים שהומצא לו על ידי אחד מהם, שוכן ביננו, בתוכנו והוא אנושי ומוגבל לא פחות מאיתנו.