על הקצה

אני לא דפוק או משהו, אני רק שואף לשלמות.
בעצם זו כן דפיקות, קוראים לזה אובססיב-כוס-אמק...

אתה תמיד מנסה לשפר, אבל מה לעשות, אף אחד לא מושלם וזה די מתסכל.
אפשר לחשוב שאם תשפר ביצועים, תרגיש יותר טוב (מה שנכון חלקית)
אבל זה בעצם שקול למשל המפורסם על הכסף - ככל שיהיה לך יותר תחשוב שאתה צריך יותר כדי להיות אוטוטו מאושר.

הצרה היא שכולם מסביב נגועים במחלה ואפילו מרגישים חופשי לתת לך (או למי שזה לא יהיה) דגשים לשיפור: הבנקאי, המאמנת האישית, יועץ הנישואים, הבוס, נהג המונית שלא מפסיק לפטפט וההוא שמקלל ברכב שלידך.
אה כן, ואיך שכחתי אותך אישתי היקרה.

לאחרונה נזכרתי בכמה סצנות מ"מועדון קרב" והחלטתי לרשת קצת חוש הרס עצמי בפסיכולוגיה של הפוך על הפוך.
בסרט, החברים מקבלים משימה ללכת מכות עם מישהו ברחוב, סתם בלי סיבה.
אני החלטתי, ללכת נגד הסיפור הזה של השלמות ולפרגן לדבר ההפוך.

קאט - הטלפון מצלצל.
- "עוד לא מסרת את המשוב השנתי על X"
- "אין בעיה מיד" אני אומר, ולמרות ש X היה קצת בעיתי השנה אני ממלא עליו משוב עטור שבחים ושולח.

קבלו משימה חברי המועדון:
עשו מדי יום אקט אחד שמבטא חוסר שלמות: פרגנו לסאבית שפישלה, שבחו מישהו שלא ראוי לכך, אחרו במעט לפגישה, השאירו כלי אחד בכיור, דלת אחת לא סגורה, תאכלו ביס אחד יותר ממה שצריך.

כי שלמות היא ענין של השקפה
שלמות באה קודם כל מבפנים ואחרכך מבחוץ