על הקצה

זיעה קרה!
מכירים את ההרגשה?!

בבת אחת זה נופל עליך ואתה מצטמרר באופן בלתי צפוי.
זה קורה כשאתה נוסע באוטו וכמעט עושה תאונה או בכל מצב אחר בלתי נשלט, מבהיל ופתאומי.

לי זה קרה כשאשתי גילתה את יחסי האינטימיים עם הבלוג בכלוב ואת הדואליות (משחק מילים שכזה) עם השוכנות בו.
כלומר גילתה את החשבון, המסרים שבו, הבלוג, ה.....כל!
לזה אני קורא זיעה קרה!

היא עוד מעט מגיעה הביתה, אתה מתהלך בבית חסר אונים, יודע שהיא יודעת, והולכת לעשות איתך את "השיחה".
כמובן שרצתי לכבות את כל הפוסטים ולהוריד פרופיל, לרדת למחתרת, להיעלם מהאתר, שלא לדבר על להיעלם מעל פני האדמה, אבל האתר מתוכנן כך שלא תוכל באופן פשוט כל כך להיעלם או להחליף זהות.

כאן לא הזמן לציין מספר בעיות פרטיות (טכניות ומקצועיות) חמורות ביותר באתר, שהעלתי להנהלה... שלא הבינה על מה אני מדבר כלל

באופן מפתיע למדי, לי דווקא יותר הפריע חשיפת הבלוג ושיוך הבלוגר (גוף ראשון) אל מרכולתו, מאשר חשיפת המסרים המפוקפקים שהופיעו לי בתיבת המסרים.
ההרגשה של החדירה לאינטימיות המטופשת שבניתי מול קוראי היתה בלתי נתפסת.

מיותר לציין שבשיחות שאחרי, המצב היה קשה מאד.
נושאים בסיגנון "יחסינו לאן" מילאו את השגרה הנפיצה ושברו את המרקם העדין שהופר.
ושוב, באופן בלתי צפוי - דווקא היו אלו הזיכרונות מהבלוג שקראה שהציפו בה רגשות.
בזמן המועט בין גילוי הבלוג לרגע שהסתרתי אותו, האישה הספיקה לקרוא, להתרגש, להתפעל ואפילו לבכות...
היה לה מאד קשה להבין למה אני כותב לאחרים ומנסה לשוחח עם אחרות על מה שאולי לא תבין לעולם.

זמן רב יעבור עד שנחיה בהשלמה מפוקפקת עם המצב הבלתי מובן הזה.
שבועות יעברו עד שאשחרר מהמרתף מספר פוסטים בודדים מהבלוג בחזרה, ספק אם אשחרר שוב את כולם.

עכשיו אני פתוח בפני כל (+ בת זוג עם חוש ביקורת מפותח) וצריך לצנזר את עצמי, אולי אף את רגשותי העזים.
עכשיו הכל יהיה פחות מענין, פחות אישי, פחות רגיש, פחות חושפני, פחות נתון לפגיעות, פחות דמיוני ומטופש, מה אני עושה פה לעזאזל, כל הכיף הלך!


היא לא תתחבר לסצינה כנראה לעולם, אין לה שום ענין בכך.
כל שהיא רוצה זה לחיות על בסיס "בלי נאמנות אין אזרחות" (בל נציין אבהות ואהבה), מצרך נדיר וחיוני לקיום המרקם העדין בו אנו חיים (ולחשוב שאת מתעבת את ליברמן...)

אז אם אתם רואים זוג באחד מהמועדונים המפוקפקים פה בארץ,
בו הבעל מתלהב והאישה, נבוכה, מסיטה מבט, מצקצקת בלשונה ומרגישה לא שייכת
אז... תשכחו מזה, זה לא אנחנו. אנחנו לא הולכים להמציא את עצמנו מחדש.
פשוט, כל מה שצריך לעשות זה לאסוף את השברים, לחיות עם המצב המוזר הזה ולקוות שהמרקם העדין ישמר ולא יתפוצץ שוב.


---
אחרית דבר:
אם לא ברור לכם (ולך בפרט) הכל כאן דמיוני
אני לא הולך לעמוד מאחורי דברי ולו לרגע
אם ביום מן הימים אדרש לתת תשובה למישהו, הרי שיש לציין מראש:
הכל פרי הדמיון, גוזמא מופרכת וחסרת עמוד שידרה
אומר את זה אחת ולא אוסיף