על הקצה

התגלגלנו חזרה מהלונה פארק ונכנסנו לאוטו,
לא לפני שהכנסנו את הבלון של וונדר וומן לתא המטען, כי לא היה ממש מקום בתא הנוסעים.
בדרך שמענו אותה דופקת ובועטת ומנסה לצרוח
כשהיגענו היא היתה נראית סחוטה ולא הוציאה מילה, רק הסתכלה במבט של כוכב אייטיז.
נכנסנו הביתה וקשרנו אותה לכיסא כדי שלא תברח ותתעופף לה לחופשי.

כך מדי יום, היא היתה עומדת זקופה, קשורה ומתוחה, מסתכלת אבל לא מוציאה שום מילה
אחרי כמה ימים היה נראה שהיא כועסת והברק בעיניים נעלם והפך למסכן
בתום שבוע היא לא היתה ממש זקופה אבל התעקשה להישאר בתנוחה
לפח היא לא רצתה להגיע - זה בטוח.

כשלא היה לה כח להתרומם והיא כבר זחלה על הריצפה, שיחררנו אותה מהמרפסת.
היא עפה לה לחופשי אבל לרגע היה נדמה שהסשן דווקא מצא חן בעיניה
ואולי עוד יום אחד תחזור.