על הקצה

יש לי חבר שלא מזמן איבד אדם מאד קרוב אליו באופן מצער.
מאז אותו יום, הוא לא ממש מוצא את עצמו ומנסה להבין אם אנחנו חיים במעין סוג של מאטריקס.
כל הענין הזה של אדם שנעלם לו יום אחד הוא פלא בעיניו, דבר לא נתפס ממש.
הוא מוצא את עצמו במונולוגים ודיאלוגים עם החברים ולא ממש יוצא או מגיע לשום נקודה.
אפשר לומר שהוא בסיכסוך קבוע עם חוקי המאטריקס והארכיטקט שלה וחושב שהחוקים לא ממש הגיוניים ושהוא חייב לצאת מכאן, למרות שלא ממש ברור לו מה "כאן" נחשב.

לא מזמן, הוא ביקר בערב שנערך במרכז הירידים שאורגן על ידי מרכז הקבלה העולמי וחזר עם הרבה מאד תובנות על הכל ועל שום דבר בעצם. אחד מהדברים שהשאירו עליו רושם חזק היה נושא הערבות ההדדית וכל החוויה העילאית שבפגישת אנשים שמחפשים את עצמם ומנסים לכבול את גורלם ברעיון סינגולרי כמו ערבות.
הוא סיפר לי שעמד ורקד עם אנשים שממש לא הכיר, ושר איתם כל מני שירים אל תוך הלילה, דבר שחיזק אצלו את תחושת הזרות, המוזרות שהלכה ונהפכה רגילה ונעימה ויצקה תוכן אל רעיון המופשט שנקרא ערבות. בהמשך הערב עלו כל מני אמנים משנות השמונים והתשעים ואפילו דודו זר נתן בראש עם קטעי שירה.

הבטתי בו בהשתאות אין קץ משום שלא ממש הבנתי איך הוא וערבות הדדית מתחברים, והערתי: "תן לי לנחש... אתה ודודו זר עפתם אחד על השני ופצחתם בשירה אדירה של - אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני"

והוא השפיל מבט, והבין שלפחות אני, נשארתי אני (ציני, נטול רגישות ועוקצני), לא פחות ממה שהוא נשאר מה שהוא (קשקשן, מרוכז בעצמו ולא ממש ממוקד).