על הקצה

בכל פעם שהשקדיה מתחילה לפרוח ולבשר את בוא האביב זה הולך ונבנה,
לוחץ בחזה, עולה למעלה ומחניק בגרון כמו גוש שאי אפשר לבלוע, עובר ללסתות עד שהעינים מתחילות להיגדש בדמעות, ואז זה פורץ החוצה. מראה מגוחך של בחור שרירי, קשוח, אסרטיבי, קר ודומיננטי, על פי רוב ציני ברמות מטורפות, שמתחיל לבכות כמו איזה כוסית עם בעיות חמורות בוויסות ההורמונלי ועודף קיטש מטופש.

מאד מביך להודות, אבל אני מרגיש די אבוד אל מול כל הפלא הזה של ההתחדשות בטבע, אל מול הפרפרים שמתעופפים, אל מול הזחלים, הפריחה , העננות המדהימה, להקות הציפורים שנודדות מלמעלה, ומעל לכל הריחות של האביב. הדבר הוא פלא בעיני וההתפעלות חסרת כל גבולות. אם מוסיפים לכל זה שיר מרגש ברדיו, וזה הקש האחרון שבועט אותי אל מרקם של תחושות חזקות מחשבות וגעגועים אל מקומות שהיתי בהם, אנשים יקרים שאינם עוד, והכרה בכך ששום דבר לא יציב ומובטח, לא לעצמך ולא לסובבים אותך, ויום אחד, בלי שום תכנון מוקדם, גם אתה תהיה חלק מגלגל הטבע, ותחסר לאלו שאוהבים אותך כל כך, ותשאיר גם אתה אצלם, בור שחור וענקי של געגועים שמתפרצים אל מול טריגר שכזה.

בכל פעם שזה קורה לי ליד אנשים, והלחלוחית בעין מאיימת להתפרץ, אני תיכף אומר שנכנס לי משהו לעין, ושיש לי אלרגיה חמורה לפריחה האביבית, ועמוק עמוק בפנים, מרסן את עצמי שלא יהיה בושות.

עם כל הכבוד של להיות שותף פעיל בחוויה של ההתחדשות האביבית, היתי מעדיף לגור במקום שם אין חגים, אין חופשות, ומזג האוויר לעולם לא מתחלף, שלא ארגיש חס וחלילה משהו, שיהפוך לי את הבטן ויזרוק אותי אל מקום מפוקפק שכזה



מילים: רבינדרנאט טאגור
לחן: יוהן סבסטיאן באך
תרגום: שלמה גרוניך