על הקצה

לעיתים אני מלווה במבט אישה יפה עם ריח בושם, זה יכול לקרות סתם ככה פתאום בלי התראה.
היא יכולה להיות מוכרת בחנות, דיילת במטוס, מארחת במסעדה או סתם אישה יפה שפשוט צועדת לה ברחוב.
אני סורק אותה מלמטה למעלה לאט לאט, נודד במחשבות ומתחיל לפנטז ולחלום בהקיץ -
עקבים, נעליים, קרסוליים, גרביונים, ירכיים, מותניים, הכל הולך ונבנה בצורה מושלמת כמנגינה שמימית... חזה, צוואר, אזניים, עיניים, שיער
אפשר לנדוד במחשבות למחוזות רחוקים אבל אז אני נתקע איפשהו באיזור של השפתיים.

איפשהו באיזור השפתיים, איך שאני מדמיין אותה באקט של מציצה הגונה, מבצבצות להן מחשבות וחלקי משפטים שמבטאים את הפער בין הדמיון למציאות,
איפשהו שם במוח האחורי, הולך ומגיח לו המשפט "היא תאכל אותך בלי מלח", ומשם הדרך למטה מאד מהירה, ולא יעזור כבר שאני מדמיין אותנו על אי בודד כי ברור לי שאין מצב שהיא לא היתה אוכלת אותי, במלא מובן המילה אם כבר לא היה נשאר מה לאכול.

ואז, החיוך החמוד שלה, מושלם ככל שיהיה, מקבל משמעות שונה, כי בחזית מופיעות להן שיניים יפות, לבנות, ישרות ומושלמות.
כאלה שטופלו אצל אורתודנט בכיר, רק כדי לפגוש אותי על אותו אי בודד, כדי לאכול אותי, ורק אותי, בלי מלח

ככה זה בחיים, יש דברים שלעולם לא תשיג, אבל מצד שני גם הם לא ישיגו אותך.



(אין באמור בכדי לפגוע בך אישתי היקרה - מפרגן לך על שבחרת בי, למרות הכל )