אני אוהב לשחות! רעש המים המחליקים על הגוף, התנועה המושלמת, המחשבות שרצות לך בראש. תנועה הרמונית, גוף ונפש שחותרים אל הלא נודע. כל אלו התרסקו להם ביום שישי אחד, בו התנפצו חומת החופש ואי הוודאות פרצה לחיי.
כל רכושי הוא כפכפים שחורות יפות וחלקות שנמכרו אלי לעבדות, שירתו אותי תקופה ארוכה ומצאו אצלי נחמה בארץ המטורפת בה כפכפים מושפלות ללא רחם, נזרקות לתאי מטען בחוסר תנאים ונרמסות בידי כפות רגליים לבנות, מרוטשות ועמוסות פטריות. יכולתי לחוש את ההערצה שלהן אלי, את ההכנעה המלאה וחסרת העכבות בה התמסרו ונדרסו תחתי.
כפכפים שחורות אלו נחטפו ממני בבוקר בהיר אחד, שעה שחתרתי אל הלא נודע, ללא התראה וללא רחם, על ידי אדם לבן, גבר או אישה שהחליפו את הכפכפים שלהם בשלי. אמנם דומות היו לשלי, אבל איך לומר- לא היה חיבור בנינו מהצעד הראשון ותיכף היה ברור שהוחלפו באחרות.
רצתי למלתחות בבהלה, עיני סרקו את כל המבקרים ללא הצלחה. מבט חטוף מתחת לדלתות המקלחות, השירותים... ואפילו הפצרה באחת הנשים שיצאה ממלתחות הנפרדות העלו תוצאות עגומות – הן אינן!
לכפכפים שלי היה אופי והן היו רכושי הפרטי! היה להם דרגש שבהן חיכו לי בהכנעה בבית. הן היו חלקות טובות וכנועות ואפילו מעט יותר ארוכות וצעירות מהכפכפים שקיבלתי שהיו סדוקות ודהויות באזור המותן, הן היו קצרות רואי, קצרות גוף וללא אופי. ושלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום דבר נגד כפכפים שחורות של מישהו אחר, להיפך – אני בעד כפכפים שחורות וכנועות, ולא אכפת לי מה עושים בהן ומה ההסדר שסוכם בינם לבעליהם, אבל איפה כפכפי הכנועות הנאמנות והחסודות!?
מאותה תקרית חטיפה מצערת, שלוותי הופרה ואיני כשהייתי.
נעלי ההליכה השחורות שלי ננעלות בלוקר ללא רחם מחשש שרכושי יילקח על ידי אדם לבן אחר. ואם תהיתם, אותו דגם של נעליים שחורות נמצא ברשות (ובשירות) כמה ממבקרי מרכז הספורט. מי מהם מועד להחליף בטעות או שלא בטעות את נעליו המרופטות בשלי.
בכל יום שבא אחרי חטיפתן ובמשך כל זמן ההקפות בבריכה, כמה פעמים בשבוע, אני טורח לסקור את רגליהם של כל הבאים. מחפש כפות רגליים עם פרופיל של של אדם לבן, בגובה כשלי בערך עם פנים של אהבל. אפילו אימצתי סגנון שחייה חדש בו הראש מבצע סריקה של שטח הבריכה בטרם היד יורדת למטה ומבצעת את תנועת הגריפה. השלווה הופרה, השקט וההרמוניה אבדו, הלכו המחשבות –לא יכולתי לשחרר.
היום קפצתי לבריכה ופגשתי אדם עם כפכפים בדיוק כפי שאבדו לי. באותו מסלול ובאותו מנח כפי שציפיתי למצוא אותן, כנועות ושקטות. תחקרתי את הבחור והוא אמר שמעולם לא בא לשחות ביום שישי – ושהוא בכלל לא בטוח (מבט של אהבל כן היה לו). אני הייתי בטוח שהוא עובד עלי, אבל הכפכפים עמדו שמוטות ולא אמרו מילה – פחדו. לא הצלחתי להביא מסמכי שחרור או כל ראייה חוקית ולכן התקפלתי כשם שבאתי. אני עדיין ממתין לבואם.
אשתי אומרת שאיבדתי פרופורציה ושאני מאוהב בכפכפים השחורות, נראה לי שהיא מקנאה והיא רוצה שאעיף אותן מהבית. מבחינתה, שאניח לכפכפים לנפשם ושאשחרר.
אני מאד מקווה שהיא לא עומדת מאחורי הסיפור ושבכלל היא מכרה אותם לסוחר כפכפים ששינע אותן לעבדות בדרום, וארגנה להם סיבוב פרידה.
יום אחד הכפכפים תחזורנה אלי, מצולקות כולן, שבורות וחולמניות. יפגשו את המשפחה שלהן ויבקשו סליחה. אני, שלא חי בסרט הוליוודי – לא מוכן לקבל אותן אם הן נראות פחות טוב מאלו שיש לי (הקצרות, וחסרות המעוף). ולא משנה אם בית זה בית. מה שבטוח, אני אכפכף אותן טוב טוב על זה שמישהו אחר לקח אותן ולא אכפת לי שזה לא אשמתן.
אני רוצה את הכפכפים השחורות הכנועות החלקות. שישרתו אותי כאן ועכשיו!
הן הרכוש שלי והן לא ישוחררו לעולם ולא יצטרפו לתנועה לשחרור הכפכפים מאדוניהם, בטח ובטח שלא יכתבו ספר על כך ויעשו מזה שמאלץ הוליוודי.