היא קמה מעבר לשולחן, ניגשה לספריה והוציאה ספר מוארך וצר.
על הספר היה כתוב "הזחל הרעב". ואז, מתחת לשמלת הבדים ולכובע הפטריה שעטף את ראשה הקטן, ציינה שבשביל לטפל בהפרעה של הגמגום, חשוב לקרוא את הכתוב לאט לאט, במתיקות ובהתמשכות. בלי לדלג, בלי לעצור, לחבר בעדינות את המילים, לדמיין כאילו הדברים באמת קרו. בנחת, בשמחה, באהבה והעיקר באיטיות מתמשכת ומתקתקה המתנגנת כשיר.
ואני, התחלתי לקרוא לאט לאט: "ביום השישי, <פאוזה>, הוא זלל <פאוזה> וזחל <פאוזה> דרך.. <פאוזה, הרמת גבות> עוגת שוקולד, גביע גלידה, מלפפון חמוץ, גבינה צהובה, פרוסת נקניק, סכריה על מכל, עוגת דבדבנים, נקנקיה, עוגיה, ופלח אבטיח ! <פאוזה רועמת, דום שתיקה>. באותו הלילה <מבט ממזרי, גלגול עיניים, שלוש נקודות> היה לו כאב בטן!"
ומיד כאשר סיימתי לקרוא, הבנתי איך לאט לאט אני מוחק לו את בעית הגמגום ומעביר אותו אל דומיין הפרעות האכילה.