לפני שנים רבות, עוד כשהייתה בלורית לראשי, פגשתי אותך, צנומה, חיוורת ורזה, עינייך יוקדות אש קרה, שיערך מתולתל, דליל ואוורירי, ובגדייך, בגדים לבנים ודקים.
ניגשת אלי באמצע מדרחוב בן יהודה והיטחת בי את שאלת השאלות - "מה הדבר הכי חשוב בעולם?".
ואני, מבולבל, מחויט, מחויל, במדים, נבוך ולא ממש מבין מאיפה הגעת.
"אהבה!", אמרת בנחרצות, והעצמות בלטו לך מהכתפיים וכאילו יצאת מעצמך באומרך את המילה.
לא נתת לי להסתובב וללכת, הוספת והידגשת שזה כל הסיפור, ואם לא אהבה אז עדיף שלא הינו כאן.
אז, לא הבנתי על מה את מדברת, חשבתי שאת משוגעת ושברחת מאיזה מוסד.
ואת המשכת ואמרת שכל אחד צריך אהבה, ושיהושוע אוהב את כולנו ושאני חייב לבוא איתך כדי לראות את האור. הסברת לי שהוא סבל בשביל כולנו, ושאת מוכנה לסבול ולעולם לא לדרוש בשעה שאת מעניקה את אהבתך, אהבת אין קץ.
בחיי שאם לא המבט המטורף, ואותו יהושוע, הייתי קונה לך מרק חם, ואולי מחבק אותך, אבל נרתעתי.
מילותיך הדהדו בראשי במשך שנים, ועד היום אני לא זוכר למה לא ליוויתי אותך, ואם לא לספקך, אז לפחות לאיזו מרקיה, להבין מה נכנס בך ככה, שבאת לי מקצה העולם, לבושה בסינדרום לבן ירושלמי משיחי ומבט מורעב בעיניים.
ובכל זאת, המפגש הקצר צילק אותי ומאז ועד היום, ואני באמת מאמין לך, שעה שאת עולה בדמיוני.
אולי הפכת לנזירה, אולי סתם קיבלת אהבה אחת קשה ארוכה וחזקה, ואת המשכתי איתי בלב, סתם כי רצית לאהוב אותי, בלי שום סיבה, בלי תנאים. לחבק, להעניק ולהפיץ את אהבתך לעולם, ובמיוחד לי, סתם ככה, באמצע הרחוב, בשמלה בלויה, במבט מאיר, ובתחושת שליחות, לקחת את סבלו של כל העולם ולהחזיר אך ורק אהבה.
מעבר לדמותך הנצחית, תמיד הייתה האהבה התלויה בדבר, שאדבר יפה, שאגיש במועד, שאקנה צעצוע.
ותמיד תמיד חיפשתי אותך בין המשפטים, בשעה שאני מעניק את המעט המעט שנותר לי, ללא תנאים, וללא ציפיות.
כמובן שנכשלתי, אבל את שם, רציתי שתדעי, שאני זוכר אותך ובאמת שאני מנסה, כי אם לא זה אז באמת אין שום דבר.
ואם אין שום דבר אז מה אנחנו עושים כאן לעזזל.
