על הקצה

שבת המלכה, היא מלכה מעיקה.
מאז ומעולם, שבת היתה בשבילי חזרה למציאות, לעיתים כואבת, לעיתים מפנקת,
אבל תמיד תמיד, חזרה אל דבר שהוא יוצא דופן, שונה, מיעוט מכל ההויה המתרחשת בכל ימות השבוע.
מיעוט בלתי נשלט של כורח, שיעמום, חוסר דמיון, וריבוי של המון אדם המתרחש לממשה.
עוד מהצבא, חמשוש היה רק להקת החימום לקראת החלפת הדמיון במציאות ארצית ונפוצה.
לאן שלא תלך, תפגוש את ההמון, בבית הכנסת, בים, בפארקים הלאומיים, במסלולי מטיבי לכת, בגנים, במנגל, בבתי הקפה ואיפה לא. אין להמלט מאותה מלכה ארורה, וכל מי שמסביבך יזכיר לך שהיא שם.
כאן בירושלים, יש לא מעט, עבדים של שבת המלכה. לובשים שחורים, חוסמים צמתים, וגם פה ושם חוטפים מכות (כמה שיותר ככה טוב).
מה לא נאמר על השבת, שירים רבים נכתבו ומזמורים זומרו, וכל זאת להלל ולפלל את אותה אחת, שאדונה הנאיבי, רצה קצת להיות יצירתי וליצור לו איזה עם. עם שקם מן העפר, עם שהתחיל כעבד וקם על יוצרו.
קוד לבוש בעולם השיעבוד של שבת המלכה בירושלים (ובכלל) הוא ריטואל לא פחות קטן מכל קוד לבוש בידיאסמי שאי פעם בוים. מאות אלפי שועלים בסיביר הרחוקה לא חלמו מעולם שיעלו על כובעו של אברך, הררים אין סופיים של כותנה שלא פיללה מעולם ליום בו תהפוך לבגד של שבת.
בנוסף לכל המועקה, אם אתה לא יוצא עם חברים לאיזה ספורט אתגרי, מחכה לך בבית ספורט אתגרי לא פחות מאתגר... לתרגל משפחתיות במקום הכי פחות מתורגל (שהרי בימות השבוע אתה לא שם).
שבוע טוב ומוצלח,
ושהשבת הבאה תהיה לא פחות מוצלחת כמו השבוע הקרוב