על הקצה

זה קורע אותי לראות איך אני נגרר למאבקי השליטה האלה עם הבת הקטנה שלי.
אפשר לראותם כמאבקים חשובים ועקרוניים ואפשר פשוט לומר שהם קטנונים.
זה לא ישנה את העובדה שאני מרגיש איך לאט לאט נחרצים חריצים, נוצרות שריטות, מולדים פגמים אל אותה ילדה טהורה וזכה, שבוחנת גבולות וסופגת את חוסר הסבלנות שלנו, את הקשיחות, את העקשנות שמשתקפת בה כבבואה מתישה ובלתי מחמיאה. המבט הכועס שמשתקף אליך, המבט שרוצה פשוט להתעלם ולהעלים אותך, המבט שאתה מחפש בו את האהבה באותו רגע ולא מוצא בו כלום (שלא לדבר שלפעמים עוברת בך אותה תחושה בדיוק כלפיה).

איפה הימים של אהבה ללא תנאים, ללא גבולות, איפה החלומות על זאת שתקשיב לך, שתרצה ללמוד ממך, להתרפק עליך כל אימת שאתה תבחר בכך (ולא היא), שתראה בך את הדמות הסמכותית, האחת והיחידה.

עברו אותם ימים, עברו ולא ישובו,
אני נקרע