על הקצה

החו"ל הזה מאוורר לי את הסנפירים ומשרה עלי תחושת ניתוק והתכנסות, חשבון נפש והארה.
המשפחה שמאחור, הבידיאסם, הקרירה, התככים, משחקי ההפרדה והשליטה, המזימות, הפרצופים החדשים, והמשפטים האמריקאים שמסתירים בתוכם כל כך הרבה מעט.



כחלק מ"פאקינג מעבדת המחשבות" (ס"מ נועם טור) אני חושב על פרישה מהבלוגינג.
הלבן על רקע השחור (וההיפך) עושה לי רע. החיוכים מעברו השני של המסך (שלא לומר הציקצוקים) לא עוברים.
הסאבית המיוחלת לא שם, לא קימת, לא קוראת ולא מעונינת
ממש כמו הכפית המפורסמת ההיא ("the spoon does not exist")

הדיילת מכבה את האור ומכסה אותך, למרות שהיא לא ממש איתך
לכו לישון, קישתה, אין שם אף אחד, הכל מכור, לא תמצאו אף אחת היום ששוה את החלום הנוסף שתחלמו.