על הקצה

אחת התקופות הקשות בחיי הזוגיות והמערכת המשפחתית מגיעה אל עבר שרטון.

המציאות מכה בספינה בגלי ענק ורב החובל מבקש קצת אמונה, חשיבה חיובית ואמונה בצדקת הדרך.
הצוות, שמעולם לא רואה עצמו כמחויב לרב החובל מכריז מרד מוראלי, והוזה אל עבר תהום הנשיה.
רב החובל מאמין בצדקתו, עקשן, ומחוספס, מתחיל להיסדק.
בליבו הוא חושב - מה היה אם היה בוחר צוות יותר צייתן, יותר חיובי, קצת פחות מרדן ווכחן, יותר כנוע, יותר מאמין. בוודאי היה טוב יותר. צריך היה להיות טוב יותר. מוכרח היה להיות טוב יותר.

כל הסימנים היו שם, אבל מזג האוויר היה נח. כשמזג האוויר נח, מי חושב על שרטונים, סערות בלב ים, תהומות ומרידות. צריך לראיין צוות, וזה לא קל, היה צריך לצאת אל המסע והצוות נבחר תוך כדי תנועה, בלהט הרגע בתקווה שיהיה באמת טוב ושמזג האוויר יהיה נח. כי צריך לצאת, ומי בכלל חושב על סערות
מי לעזזל חושב על הרכב ותכונות הצוות, מי?!

איזו טרגדיה, עצוב לי, תחושת החמצה הולכת ומתחזקת.
אולי כשתעבור הסערה, שוב נזרום אל הפשרה שבעבודה מול הצוות הבינוני הזה
אבל אין כמו סערה הגונה להזכיר לך שיצאת דביל, ויאדיוט לא קטן.

עצוב