מחר נפגשים.
פגישה אמיתית כזו
בלי קפה, בלי גינוני נימוס של התחלה, בלי להשתדל למצוא חן, בלי שיחות סלון על המשפחה והעבודה בלי מלצרית שכל פעם קוטעת את הזרימה
ועוד יותר מבטים של יושבי הקפה מסביב שקולטים פרורי מילים מוזרות כמו: שליטה, שוט, מציצה, גמירה ושאר תענוגות.
ערב לפני
מה אני אמורה לעשות?
להראות אדומה עם דפיקות לב מואצות?- נו באמת, בני הבית עוד יקחו אותי למר"מ לבדיקות.
לצעוק בקול שאני מחכה למחר וסופרת את השעות- אני לא הולכת לספק הנאה לשכנים, לא מגיע להם.
להיות חסרת סבלנות ולהסתובב בבית בלי מעצור- אין לי כוח אני אחרי יום עבודה וחוץ מזה לא בא לי שבעלי יגיד שיש לו כאב ראש ממני.
להתרגש ולקבור זאת עמוק עמוק בלב- לא! אני אף פעם לא קוברת רגשות, אני אוהבת להקצין רגשות ולהראות אותן לכולם, אז אני לא מתרגשת כדי שלא ישאלו שאלות.
לחייך לכולם ולשחק אותה מאושרת- מה אני הליצן של הבית?
לא לאכול כלום מרוב סערה וצפיה- מזה יום כיפור? אני רעבה וכשרעבים צריך לאכול.
לאכול יותר מהרגיל ובמיוחד דברים שעושים מתוק בפנים- זה משמין וזה יעלה לי אחרי זה הוצאות רופא שיניים.
לשבת מול המחשב ולראות סרטים אירוטיים שיעזרו עם הגירויים- כן בטח , כולם מסתובבים פה ועוד יגידו עלי שאני אמא חרמנית
לכתוב?- נו כן אני כותבת רק שלא בדיוק יודעת מה צריך לכתוב?
אולי אני לא צריכה לעשות כלום? להיות אני וזהו
ומי שיתפלא למה אני לא מתרגשת או למה אין לי פרפרים בלב, שיקרא שוב מהתחלה את הכל.
איך אומר אביב גפן:
"מחר, מחר,
תמיד נשאר מחר.
מחר, מחר ,
תמיד נשאר מחר"
