בימים הראשונים כשנוצר קשר הכל מתמלא באור נגוהות.
אני נכנסת לאתר. מוצאת הודעה עם מסרים ממנו.
הוא מתעניין בי, מחכה לי, רוצה שאצור קשר, שנשוחח.
מתחברים למסנג'ר, שיחות נעימות. לפעמים כשיש זמן אפילו שיחות ארוכות יותר.
אני שואלת עליו, רוצה לדעת כמה שיותר.
הוא מתעניין בי, בחיי, בעיסוקי, במחשבותי,
קצת אחרי זה אני מרגישה את מילותיו חודרות פנימה, בודקות אם אני רטובה, מה מדד התשוקה שלי?
העניינים מתחממים, השיחות נהיות טובות מיום ליום.
אני מוצאת את עצמי חושבת עליו. דמות ארטלאית שכזו שמעולם לא ראיתי אבל ראבק התחושה טובה בלב.
מגיע הלילה, אני במיטה, מתענגת לי עינוגי לילה וברקע דמותו.
מנסה לדמיין את מראהו על סמך התאור המינמלי שמסר לי. מרגישה שטוב לי עם מה שאני יודעת.
עוברים לשיחות בפון. קול סמכותי ונעים.
מרגישה שאיכפת לו ממני, שחשוב לו לדעת מה קורה איתי, מה הרגשתי.
משתדלים לשוחח הרבה ואם אין שיחות יש מיסרונים קטנים ממנו.
"תתקשרי אלי". "בוקר טוב", ככה סתם כל מיני מסרים קטנים שמחממים את הלב.
אני מחזירה אהבה. הוא אוהב שאני כותבת ואני משתדלת לכתוב. לא איכפת לי מי קורא, לא איכפת לי אם יש או אין תגובות.
אני יודעת שהוא קורא וזה עושה לו טוב.
פה ושם בין השיחות הרגשתי צינה מרחפת באויר, משהו בו היה קר. הוא לא הרבה לשתף רגשות או לפרגן לכתיבתי.
היה כותב קראתי נהנתי וזהו, בלי הרבה הסברים.
פתחתי את זה בפניו ובכל שיחה כזו דאג להקרין חום ולמגר את מחשבותי.
היה לי טוב בחיי שהיה לי טוב
וכשאני מרגישה טוב אני רוצה להפגש.
נפגשנו
קפה שלו מול מיץ טבעי שלי
נראה בערך כמו שדמיינתי. גבוה סמכותי, שולט!
שיחה קולחת ונעימה, קצת חיוכים, בדיקת רצונות וגבולות בדסמיים.
(נקודה בלב אותתה לי שהוא לא חותר למגע וזה מפריע לה)
מי בכלל מקשיב לנקודות בלב. אני מרוגשת אני מחוייכת והמיץ הטבעי הפך ליותר ויותר טעים.
נפרדנו
עם תקוות טובות להמשך
ואני כבר מתרגלת לעובדה שיש לי אדון ואני במקום הטוב שלי "שם מתחתיו"
עברו כמה ימים
שיחות אפילו מרתקות יותר
צפיה דרוכה לפעם הראשונה, למפגש האמיתי.
כתבתי על הרגשתי
הוא קרא ונהנה, אני יודעת, הוא אוהב אותי במילים.
(אולי רק במילים????? לא, מה פתאום תפסיקי עם המחשבות האלו!)
יום הפגישה נקבע
אני לא יכולה לחכות יותר, סופרת ימים, סופרת שעות.
מה פתאום, אני בכלל לא מתרגשת, אני בכלל לא פוחדת, סתם משהו בתוכי מזייף כנראה.
הגענו
חדר סטנדרטי ונחמד למראה
הוא בוחן אותי, ליטופים עדינים.
(אין חיבוק, מה קורה כאן למה אין חיבוק????) שוב הנקודה בלב מטרידה אותי ואני מעיפה אותה.
עדיין חוששת להתפשט.
הוא לא לוחץ, הכל לאט לא רוצה להלחיץ אותי.
לאט לאט מסירה את קליפות הבגדים מעלי.
מגננות הלב עדיין סגורות חזק, לא מצליחות להפתח, לא יודעת למה?
כל כך טוב לנו ביחד
אורגזמה שלי.
אני מפנקת אותו, מענגת, דואגת שיהיה לו טוב.
הוא מדריך אותי מכוון ואני שומעת בקולו משתדלת להראות אני כמה אני ממושמעת להוראותיו.
שנינו מסופקים.
עברה שעה
הסתיים החלק הראשון (ככה חשבתי)
זמן מנוחה ותכף יגיע ההמשך הסוער והוא יתחיל ללמד אותי את רזי השליטה.
הוא פונה לחפציו ומתחיל להתארגן.
אני עוד לא מבינה מה קורה כאן?
קצת מבטי תמיהה, קצת המתנה ומהר מאוד הבנתי שזהו הכל הסתיים.
שעה ואולי עוד מחצית
זה מה שיש לו להקדיש למפגש
זה מה שהוא יכול להקדיש לי.
(הנקודה בלב מתעוררת שוב, בטח לא היה לו טוב וזה תירוץ לסיים וזהו)
שאלתי אותו גם על זה אבל הבנתי שזה לא העניין.
זה פשוט ככה מן סוג כזה של "גומרים הולכים"
(הנקודה בלב דופקת לי בחזקה כאילו רוצה להגיד אמרתי לך... אמרתי לך....)
העפתי אותה שוב הצידה. מה היא מטרידה אותי בכלל?
הרי הוא אדם טוב, נחמד, לבבי, נעים לי לשוחח איתו, הוא אפילו סמכותי ומצטייר כאדון שיודע להוליך.
נפרדנו.
חיכיתי שיצור קשר, שישאל אותי איך אני מרגישה, איך היה, שיספר מה היה לו טוב ומה הוא רוצה שאשפר.
הרי סיכמנו בשיחות שאחרי סשן תמיד נדבר על מה שהיה.
לא הודעה
לא מסרון
בטח לא שיחה בפון
לא מחובר במסנג'ר
לא מחובר לאתר
עבר יום מאז הפגישה
כלום!
תפסיקי כל הזמן לחשוב לא טוב, אני אומרת לעצמי, יתכן שהוא עסוק בעבודה או חלילה קרה לו משהו.
תהיה שיחה, זה בטוח, הרי סיכמנו ככה
הוא גם אמר בסוף הפגישה שהיה לו טוב אז מה את לחוצה פתאום?
(הנקודה בלב רותחת, רוצה להתפרץ ולקרוע לי את המחשבות) אני מתעלמת!
עבר עוד יום
כלום!
מוזר
לא היה יום אחד בכל הקשר שלנו שהוא לא היה מתחבר כמה פעמים לאתר
לא היה יום אחד כמעט שלא השאיר לי הודעה.
יומיים של שקט.
אני מוציאה בזהירות את הנקודה בליבי, מלטפת אותה ומתנצלת שלא הקשבתי לה מספיק.
היא מסתכלת עלי מתאפקת להגיד לי "אמרתי לך" ורק שותקת וכואבת יחד איתי.
אמרו לי הרבה פעמים שקשה למצוא מישהו ראוי
ואני חשבתי שמצאתי
אולי אני תמימה?
