סיפורים מהמקלדת

מישל.
גבר נמוך ואתלטי, בעל חוש מולד לדו-משמעות מבע סרקסטי ופוזה מילולית של איש העולם הגדול.
אבל בעיקר, חיבה עמוקה להביט ישר בעיניים ולחייך חיוך זוועתי.
למרות הגיל שלו, בלורית שיער לא-לגמרי-לא-ג'יימס-דינית עוד התנוססה בפחם לוהט על ראשו.
היה כניראה איש של נשים כשהיה צעיר, והחליט ככל הניראה להמשיך עם זה גם עם הגיעו לגיל 60.
מלבד זה, הוא גם היה המורה של לצרפתית.
חוברת צהובה בהפקה זולה שימשה את האינקוויזיציה ללימודי הדקדוק הצרפתית.
בעברית כידוע יש שלושה זמנים, ומבחינה טבעית אין שום צורך ביותר.
יש את מה שקרה, את מה שקורה, ואת מה שיקרה.
בצרפתית יש שמונה. ארבעה מהם טבעיים ועוד ארבעה, ככה סתם כדי למרוח על הבריוש.
לא פלא אפוא, שאני והחוברת הצהובה לא היינו חברים. ומתוך כך, גם אני ומישל לא התידדנו.
והנה נכנס לו מישל לכיתה, לשעה ראשונה מתוך השעתיים צרפתית.
בשיטה שנועדה להטיל מורא ואימה, אחד אחד, לפי סדר ,מקריא את הפתרון
שלו לשיעורי הבית בדקדוק צרפתית.
רוב הפעמים הייתי מחשב מתי יגיע תורי וכך גם הייתי יודע איזה תרגיל
אני צריך לפתור בו במקום. הסאדיסט הקטן עלה על זה. ולכן פיתחתי שיטה
חדשה. הייתי פשוט יוצא החוצה.
עד שיום אחד: "לאן את רושב שאתה הולר"?
"או שאתה רוזר לבד, או אולי שאני מרזיר אותך, אה Mon cher?"
העניינים התסבכו בהחלט.
יום שני בערב. ניסיתי לפתור התרגילים בחוברת הצהובה, אבל רעד בלתי מוסבר
משך אותי דווקא למסך הטלויזיה. בירדן היה כרגיל כלום, בערוץ אחד מערבון.
בין תרגיל להצצה, בין הצצה לתרגיל, תפסה אותי שורה הירואית לגמרי מתוך המערבון. שני אקדוחנים, מצח למצח. ואז:
why don't ya put your face back to where they were"
"
יום שלישי רבותי, והנה נכנס לו מישל שלנו לכיתה וחוברת צהובה בידו.
האסון מתגלגל לו במהירות לכיווני, דרך שירי השמנה, שי הממושקף וכהנה וכהנה יצורי מעבדה,
ואז הרעם. "כן, בבקשה, יפה, אני רואה שאתה פה. תרררגיל 15".
"לא רוצה".
"לא רוצה, אולי, אבל אנרנו מרכים לך, יש לנו (הצצה בשעון) שעתיים לפרות"
ראש למטה, ידיים מזיעות.
"אולי אם אני אבוא אלירה, יהיה לך יותר קל, לא"
נשימת הכיתה נעצרה, לא ראיתי הרבה, הכל הסתחרר,
רק שמעתי את דפיקות נעלי הסירה של האקדוחן הצרפתי מתקרבות אלי, שורה אחת לפני הסוף.
ראיתי רק את הידיים שלו נשענות על הירוק הירוק, ורק הבל פיו הקרוב קרוב נשף באוזני.
"אז תגיד לי, אתה רררוצה לקרוא את התרררגיל, כ ל הכיתה מרכה לרה"
הרמתי את הראש, עין בעין, קצה אף אל קצה אף, כל כך קרוב הוא עמד אלי.
"למה שלא תיקח את הפרצוף שלך חזרה לאיפה שהוא היה קודם?"
עינו מיצמצה. אפו ניצנץ מזיעה, ציפיתי לסטירה. הוא המשיך להביט בי לרגע, הסתובב וחזר לשולחן שלו.
זו הייתה הפעם האחרונה שפתרתי תרגיל בחוברת הצהובה.
אי אילו שנים לאחר מכן, קראתי את "הרחבת תחום המאבק" של מישל וולבק,
מתחילתו ועד סופו.
בצרפתית כמובן.