סיפורים מהמקלדת

מצב רוח גיהנומי. אבל חלב צריך.
אמא חטובה עם שתי בנות בגיל היסודי.
בקול שקט אך מקפיא וקשה כמו בטון: אני לא אעשה לך בת מיצווה אם תמשיכי להתנהג ככה בסופר.
הילדה בוהה, נושכת את השפתיים ואז מיכסה של בקבוק שוקו ואז עונה בטון שקט ומקפיא כמו בטון:
לא יכעסו עלי, יכעסו עליך.
אמא כוסית. כן, עדיין גופיות צמודות, עדיין שיזוף, כפכפים, את יפה כשנוח לך. לא לק ברגליים.
היא עוקפת את התור כדי לבקש מקופאית אחרת קופסת פרלמנט, ואז חוזרת ונעמדת לפני.
אני אומר לה בשקט שהייתי לפניה. אני לא חושבת, באמת? אני לא בפוקוס היום. אני רוצה להגיד לה: אני רואה.
הקופאית מסתבכת עם הנייר רציף, האיש לפני נוגס בורקס של סופר ישר מהשקית.
היא מסתבכת עם האשראי שלו ומתנצלת כי חשבה שזה כרטיס מועדון. יש לו בכלל מסטרכארד,
זה אפילו לא אותו צבע. גיהנום של ערב מוקדם.
אני מסתכל על הילדה הקטנה וחושב שעוד כמה שנים היא אולי תברח עם איזה בחור עם אופנוע,
ואולי עוד 15 שנים היא תבקש ממישהי שתפשיט אותה ושתכאיב חזק בפטמות,
ואולי היא תהיה כמו אמא שלה. ואולי לא.
האיש העייף עם הבורקס של סופר גמר את כל השקית עוד בקופה. עכשיו הוא משלם.
שום דבר לא ממש קורה, ובכל זאת גיהנום.