סיפורים מהמקלדת

השנה היא 1993. ואני תיכוניסט.
יש לי שלושה חברים.
מושיק, עולה חדש ועשיר מאמריקה.
רון, בן למורה גיטרה לא מוצלח ולאמא בנקאית מרשעת.
ויתוש, איש מאד ארוך שמדבר מאד מעט, וגם אז יוצא לו קול צפצפני וגבוה.
זה מה יש, ועם זה ננצח.


אבל לא זה העניין.

העניין הוא שבקיץ 93 יוצא ללהקה ששמה soul asylum סינגל ששמו night train
שדופק לי את הראש. אני ורון שומעים אותו בהיי-פיי המשוכללת של מושיק ואני מחליט שעכשיו, ממש עכשיו, אנחנו לוקחים קו 25 לדיזינגוף סנטר והולכים לקנות את האלבום בטאואר רקורדס.

יתוש מצטרף אלינו, ותוך כדי הנסיעה באוטובוס מתגלה בעיה.
אבל לפני זה אני אספר לכם קצת על רון.
אני והוא הכרנו עוד מהיסודי. מכירים זו מילה קצת גדולה, כי מה שהייתי עושה לו בדרך כלל,
זה לצבוט אותו בתחת חזק מאד, היינו קוראים לזה "פיזה" , ואז לברוח. רון המסכן היה רודף אחרי, חצי כועס חצי בוכה.

והייתי מהיר ביסודי. הייתי ראשון בבצפר ב60 מטר, 100, 400, 1000 ,לגובה, לרוחק.
הייתי ילד רזה ואתלטי שנעלם באופק כמו ציקלון.
רון היה רודף אחרי, ואז נופל על הכורכר, והיה יורד לו דם והוא היה בוכה , ואז אבא שלו היה בא לקחת את הילד המובס הביתה. וכל הביה"ס מסתכל ונשפך מצחוק.
ואני ראש המקהלה הזאת וככה זה נמשך כל היסודי.

נחזור לאוטובוס ול5 שנים אחרי.

תוך כדי נסיעה מסתבר שגם רון רוצה לקנות את soul asaylum, מה שמיד מכניס אותנו לריב.
את הדיסק אני רוצה ואין שום סיבה שדווקא רון יקפוץ ויגנוב לי את התגלית הפרטית שלי ויתהדר בה במקומי.
אבל רונצ'וק גילה עיקשות מעצבנת כשהגענו לטאואר.
וככה עמדנו ארבעתנו, מול המדף של האות S.
ואז רון , טיפוס פשרן מטבעו, הציע ששנינו ניקנה את הדיסק.
יכולתי לדמיין איך אני תופס את ראשו העגלגל
להדהים ודופק אותו בריצפה. רציתי להזהיר אותו שאם הוא מוציא עוד מילה.......
לא ידעתי מה מרגיז אותי יותר, זה שלשנינו יהיה את אותו דיסק, או זה שהוא, רון, בכלל קיים .

ואז בא יתוש. המטר תשעים הזה, עם הקול העדין והגבוה, עם הכריזמה של הבלטה, מושיט לי דיסק ממדף אחר ואומר לי: " אה....זה דיסק מעולה, אה....כדאי לך".

את מבט הבוז שהוא קיבל, אני לא יודע אם הוא שכח עד היום . אבל לא ראיתי את עצמי מוותר, במיוחד לאור הניסיון השקוף הזה שלו, למנוע ריב חברים.

אבל חברים, ויתרתי.
ויתרתי כי לא יעלה על הדעת שלי ולרון יהיה אותו דיסק.

לקחתי את הדיסק שיתוש הביא לי, הסתכלתי מקדימה, הסתכלתי מאחורה ,על העטיפה היו שתי ילדות בנות 5 מחופשות לפרפרים . זה לא ניראה לי כמו שום דבר.

אבל קניתי.

ל -soul asaylum לקח עשר שנים כדי שמישהו ישמע עליהם . ואחרי הלהיט היחידי שלהם, אף אחד כבר לא רצה לשמוע.

אני חזרתי הביתה אז, בקיץ '93, עם שקית צהובה של טאואר ובתוכה אלבום שאני לא מכיר.

זה היה Siamese dream של Smashing pumpkins