סך המחשבות

פעם הייתי שרמוטת מלכות בתשלום. מין שפוט שכזה .
הייתי מבלה הרבה בחברתן גם בלי סשנים.משרת אותן
משמש להן כמקור להפגת השעמום.נהג שלהן אם צריך
עושה קניות,רץ לפה,מנקה שם.הייתי מקבל סשנים חינמיים
תמורת זה.משתתף בצילומים כדוגמן ועושה הכל על מנת
להמשיך להיות במצב הזה. זה ריגש אותי,זה חרמן אותי
וגם היה ממקד אותי.
יותר מפעם אחת קיבלתי הצעות להיות שותף בדירה בתשלום
נמוך,ולהיות עבד בית.
נורא מפתה.לחיות באמת בצורה הזו שבה הרגשתי כל כך שלם.
מפתה ומרתיע,כיון שהתשלום האמיתי היה נגבה ביחסי עם
המשפחה שלי שהיו נפגעים לחלוטין.איך אני יכול להזמין את אמא
שלי לקפה בדירה שכזו?דוגמא קטנה מאוד אבל קטלנית.
כאן הקונפליקט הגדול. בין מי שאתה רוצה להיות וסוג של חיים
שאתה רוצה לחוות לבין המציאות האכזרית...
שנוי מציאות מס 1:

...השעה היתה שמונה בבוקר כשנקשתי בזהירות וחשש מה
על דלתה של המלכה דנה (שם בדוי כמובן).הדלת נפתחה ודמותה המוכרת
כל כך הופיעה ופתחה את הדלת.
"שלום דנה אני מקווה שלא איחרתי."
היא חייכה ואמרה: "קבענו לשמונה לא?ברור שלא איחרת,בוא כנס."
היא פתחה את הדלת וחיכתה שאכנס ומיד באה אחרי.
איך שהגעתי לסלון,היא דחפה אותי בחוזקה והיפילה אותי על הריצפה.
ברגע שניסיתי לקום חטפתי סטירה מצלצלת ושאגה בתוך אוזני, "שלא
תעיז לקום מהרצפה עד שאני אומרת לך ברור"ותוך כדאי כך מעיפה לי
עוד סטירה עד שדמעת התחילו לצאת מעיניי.
"אל תשכח שאולי אתה שותף בדירה אבל זאת רק בזכות הסכמתך לציית לי
בכל דבר ולמעשה לשמש אותי.אל תתעסק איתי מההתחלה!"
האמת לא חשבתי שתהיה כזו קבלת פנים אבכל בסופו של דבר ידעתי לאן אני נכנס
וזו היתה שאיפה ישנה שלי להשתייך למלכה דנה..."
כרעתי על ברכי ,השתחותי והרכנתי את ראשי לרצפה.מיד הרגשתי את נעלה על ראשי.
"אנא הוד מעלתך העבד שלך מבקש שתסלחי לו ותענישי אותו על טפשותו על מנת
שלא ירגיז אותך יותר"
"ככה יותר טוב עבד. אני שמה שאתה קולט מהר כיוון שכאן תצטרך להפעיל את המוח
שלך לא פחות מהגוף.אבל זה למועד מאוחר יותר.עכשיו יש לך שתי דקות להתפשט
ולהמתין לי על ארבע ולא על ברכיך.ידיים וכפות רגליים בלבד.תחת באויר ומוכן לבדיקה ."
התפשטתי במהירות ומיד התמרמתי בחזרה בפוזיציה בה היא ציוותה עלי להיות.
בינתיים המלכה דנה הלכה לאחד החדרים וחזרה עם שקית נילון....


המשך יבוא מתי שהוא במידה ואתבקש 😄 .הארוע הזה כמובן לא אירע מעולם אבל
שככה יהיה לי טוב,אם לא הייתי קרוב לכך פעמיים עם שתי מלכות שונות.
הבחירה שלי היתה אחרת. בחרתי לא להיות עבד שכזה וגם הפסקתי להיות זונת מלכות.
אבל אלהים כמה שהייתי רוצה לחיות גם במציאות החילופית הזו.
מצד שני יש עוד כמה מציאויות שאפילו יותר בדיוניות שהייתי רוצה לחוות,אז מה? [b]

הכאב מתחלק לכל כך הרבה רמות.
מרמת הגרוי החיובי שאפשר לכלול בתוכו את הוצאת
השחורים מהפנים,או את החצ'קונים בתחת.
הכאב הולך ומתרחב כמובן עד לרמות בהן הגוף מאבד הכרה
ןאף מת.
אפשר למדוד את הכאב בסקלת 100--1 .
כבר שבועיים אני עומד על כ35 אחוז.
הצוואר הוי הצוואר כמה שאתה אכזר.
והכאב מתפשט לשני מוקדים. אחד גופני,כזה שמשתק את יד שמאל
וגורם לה להרגיש כאילו היא תחת מכבש,עם הקרנה כואבת גם לכתף
המוקד השני הוא הכאב המנטלי. החוסר יכולת לשנות ולשפר את המצב
ולהמשיך לחיות עם כאב שלא מאפשר שינה של יותר משעה ,שעה וחצי מקסימום
בלילה.כאב שלא מאפשר לעבוד ורק גורם לגיבנת הכלכלית לצמוח יותר ויותר.
אני לבד. מתמודד עם הענין בשארית כוחותי. מקווה שאבריא בקרוב,ומחפש
מוצא.מחפש כמו עכברוש רטוב בצנורות הביוב.ומרגיש שלארט לאט אני שוקע.
אבל אני רגיל לכאב. רגיל לכאב הגופני בשלל צורותיו.רגיל לכאב הנפשי העמוק
,רגיל לדכאון ויכול לו
למה? כי אני סתם בן זונה עקשן שלא מוכן להרים ידיים. ראיתי את אלו שכשלו
לא נמנה עם המחנה שלהם.
סבלנות וריכוז כל כוחותי.זה התהליך.
לא יכול להשאר פסימי כל חיי..[b]

[color=blue]אין מה לעשות,עם כל המחשבות הקיומיות והצורך להשאיר
את הראש מעל המים ,אני לא יכול שלא לרצות לסגוד.
אני מזהה אותן.רואה אותן ומזהה את הכוח שנובע מהן
ורוצה רק לכרוע ברך לפניהן.לזכות בתשומת ליבה של אחת
מהן אחת שבהחלט תאהב להשתעשע בי ,להעניש אותי,להשתמש בי
והרצון הזה מתנגש כל הזמן עם החיים האמיתיים.
זה לא הולך כל כך במציאות. לפחות לא בשלי,מציאות הגהינום הפרטית שלי
שממנה אני יודע שרק הגבירה יכולה לשנות. למשות אותי מהמצולות ולחנך
ולאלף מחדש.
גורנישט.15 שנה אני מחפש .עברתי שנויים מפליגים גם בגופי
וגם בנפשי.
צלקות קרב או צלקות אהבה,שזה אותו דבר בשבילי רק העצימו
בי את חוסר האימון וחוסר האמונה.
ובלעדיהם אנא אני בא?[/color][b]