חלק ממני

בדרך כלל בתקופות הכי קשות בחיי
מצאתי את עצמי לבד, מתוך בחירה לא מתוך כורח.
אני לא יודעת למה, אבל היה לי יותר קל להתמודד לבד עם הקשיים וכו,
היה לי יותר קל להיות לאוזן קשבת יותר מאשר לשתף.
אולי בגלל שבמשך די הרבה שנים נאלצתי להתמודד לבד עם דברים שקרו לי בחיים.
אולי בגלל שמעולם לא סמכתי על נשים שהן חברות.
תמיד היה לי את משפחתי שעמדו לצידי בכל מצב (ככה זה משפחה , אין להם ברירה 😄 ), גם אם לא הסכימו להחלטותי.
עד אותו היום תמיד סמכתי רק על עצמי.
אם הזמן התקרבתי "ליותר" אנשים, איפשרתי לעצמי להיפתח בפני אנשים, ללמוד לסמוך אליהם תוך בחירה קפדנית בחברי.
ועדיין היו זמנים שהייתי נוהגת להתרחק מהם
גם אם ניסו להתקרב
דחיתי את קירבתם
שלא תבינו לא נכון , אני אישה מאוד חמה וחברותית וגם מקובלת מבחינה חברתית.
אני עליזה וחייכנית ולעיתים אפילו גם מצחיקה.
אבל חברים בנפש רבים לא היו לי.
בחרתי את חברי בקפידה, כפי שגם הם בחרו בי, ומצאתי חברים לנשמה, שתמיד יהיו שם בשבילי, בכל מצב רוח , בכל מצב...
תמיד יש להם מילה חמה, מנחמת, או לפעמים רק כתף כדי להניח את ראשי לזמן מה לנוח מתלאות החיים.
כיום אני מוצאת את עצמי שוב בתקופה לא קלה.
ללחץ הלימודים והמבחנים התווספו עוד כמה דברים, חלקם צפויים, חלקם בלתי צפויים.
הפעם אני לא סוגרת את הדלת בפני חברי, הפעם אני משתפת, נעזרת בעצה חכמה ולפעמים בחיבוק חם ואוהב, לפעמים לא צריך יותר מזה כדי שיהיה כוח להמשיך הלאה.
הפעם אני לא לבד 😄
הפעם רק ניפיתי עשבים שוטים מחיי שאין בהם שום תועלת או בכלל...
האופטמיות עדיין קיימת ולא תעלם.

מה גם שיש למה לצפות 😄



ולכן לכל חברי/חברותי (גם אלה שאינם כאן) אני רוצה לומר תודה! תודה על מה שאתם , חברים שזה המון 😄