חלק ממני

כמו שיש יום הולדת פעם בשנה.
יש ארועים אחרים בחיינו שגם אותם אנחנו מציינים פעם בשנה.
שנה שישית בלעדיה
תאריך קבוע
מקום קבוע
אותה התפילה
אותם הדמעות
אותם האנשים , בערך, הם הולכים "ונעלמים" משנה לשנה.
השנה נוספה נכדה חדשה שאמא שלי לא הכירה
נכדה שניה שהיא מעולם לא ראתה .
ובקרוב נינה חדשה , ראשונה, שגם אותה היא לא תזכה להכיר
אבל הנינה החדשה תכיר אותה
דרך הסיפורים שלנו
התמונות שנישארו אחרי לכתה
כמו שתי הנכדות שהיא לא זכתה לראות
כולן מכירות את סבתא.....
לעולם לא תהיה מישהי כמוהה בליבנו
לא תהיה אחרת בחייו של אבא שלי. שייבדל לחיים ארוכים.
לעולם לא תהיה אחרת מלבדה.


אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
באמצע יום עבודה טלפון מאבא שלי "משהו לא בסדר עם אמא, כנראה לחץ דם גבוהה"
התקשרות למד"א להזמנת אמבולנס של טיפול נימרץ.
הדיאגנוזה של הרופא, אין מה לעשות, הנזק גדול מידי, היא לא תתעורר.
הישיבה ליד מיטתה בלילה ערנים לכל רחש, אולי היא תתעורר , תגיד משהו...
התחנונים של אחי ושלי שהיא תתעורר, שזה לא בסדר שהיא ככה מבהילה אותנו, אמא לא עושה כזה דבר לילדה.
עזיבת מיטתה לכמה שעות כדי להתרענן, להחליף בגדים.
לחזור לבית החולים, לראות את אחי מתקרב אלי במסדרון המחלקה שבה הייתה מאושפזת, הוא לא היה צריך להגיד כלום, ליפול אחד בזרועותיו של השני ולבכות על אובדן אמא שלא תהיה כמוהה ולא הייתה אחרת כמוהה, היא הייתה מיוחדת כאם, כאישה, כרעיה, כחברה.
להיפרד ממנה בפעם האחרונה כשהיא "ארוזה".

לגלות השבוע שאבי חתם על אישור לנתק אותה ממכשיר ההנשמה.
מצפונו מייסר אותו כבר 6 שנים.
ניתקו אותה ולא חיכו לי להיפרד ממנה כמו שצריך.
ניפרדתי מכלי ריק מתוכן, ריק מנשמתה.
רק כלי..


"המצחיק" הוא שיום הולדתה העברי הוא גם יום מותה.
היום אנחנו חוגגים את יום הולדתה אחרת , בבית הקברות.
יהי זכרה ברוך.