חלק ממני

אתמול נישברתי
הפעם האחרונה שנישברתי היתה בערך לפני שנה.
כאשר נודע לנו שהוא חלה בסרטן.
אני לא מסוג האנשים שנישבר כל כך מהר או מכל סיבה, אני סמל ודוגמא חיה נושמת ובועטת לנשים חזקות, למרות שלפעמים הייתי רוצה ליפול, ופשוט לא לקום, זה כל כך קל, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס הזה.
נישברתי בגללו
אבא שלי
זה התחיל בשיחת טלפון בצהריים, הייתי אמורה לפגוש אותו במרכז העיר לשבת בבית קפה, לפטפט...
כהרגלו הוא עושה את הקניות לבד,
אתמול הוא לא עמד בזה, גופו בגד בו, וכוחותיו אזלו,הוא חזר הבייתה ללא קניות.
לא וויתרתי על הקפה ביחד, ובמיוחד לאור מצבו, רציתי לראות מה קורה איתו.
הגעתי לביתו,וראיתי שמי שעמד מולי לא היה אבא שהכרתי
החליפה אותו דמות זרה שניראתה כשבר כלי
ואני עם חיוך על פני ומנסה להצחיק אותו, דבר שתמיד צלחתי בו.
למרות שחייך הייתה עצבות בחיוכו.
אני לא חושבת שהדחקתי את מחלתו, פשוט עטפתי אותה באופטימיות
כי אני לא מסוגלת לחשוב על חיים בלעדיו.
לא עכשיו, לא כרגע, אולי מתישהו בעתיד אחשוב על זה.